אני אסביר.
לפני שלוש שנים, כשעברנו לניו יורק, אחד המפגשים הראשונים שחווינו היה ארוחת ערב עם עוד כמה זוגות ישראלים בניכר. ישבנו סביב שולחן צנוע עם
מטעמים לוקלים – כבד קצוץ, שניצלים, עוף בקולה, פירה, סלט ערבי, סלט תפוחי אדמה, חצילים בשמן, חצילים בעגבניות, חצילים במיונז ומטבוחה.
אחרי שכל אחד הציג את עצמו, מורה לעברית בבה״ס יהודי, סטודנטית לפסיכולוגיה ב-NYU, סטאז’ר במשרד עורכי דין, רופא בקולומביה, מנהל רשת בנקים, מנתח לב רק של נשיאים אמריקאים לשעבר וסופר-וומן, פנו אלי ובמבט מסוקרן מהול בחיוך ״למי יש יותר גדול״ שאלו ״אז מה את עושה כל היום?״
הזמן עמד מלכת. ראיתי את פרצופו של בעלי מוסט אלי בסלאו מושן, כחיוורות יורדת על פניו שטופי הזיעה. בו זמנית, גם באיטיות אין קץ, נקפצו אגרופי בתוך ידיי, חזי נופח ופרצופי האדים.
כן, התכוננתי לנאום ״לגדל שלושה ילדים ולהכניס אותם למוסדות חינוך חדשים ללא שום ידע בשפה לתמוך בבעל שלא נמצא 80 אחוז מהזמן ולהחזיק דירה שהיא כמו תחנת רכבת ולשמור על שפיות נפשית סבירה במקום חצי עולם מכל דבר שאני מכירה זה לא מספיק?״
בעיטתו של בעלי מתחת לשולחן הקדימה את הנאום וכל מה שיצא לי זה ״אמממממ…….כלום….נו….סופר ואיסוף הילדים….״. הנשים מסביב לשולחן החליפו מבטים של ״עוד ‘אישתו של’ שהגיעה לפה להיות יחפה במטבח, מטופלת בזבי חוטם ישירות מהבאר ליד האוהל והשאירה את הגמל בחנייה״, והגברים כחכחו וסידרו את החגורה.
שקט.
הנושא ישר השתנה לאיפה אפשר למצוא את החומוס הכי טוב ביפו. ואני עברתי לשחק עם התינוקת על השטיח עם הזנב בין הרגליים.
אבל כמובן שאחרי שהאבק התאדה בתקופת ההסתגלות,המחשבה של ״מה את עושה כל היום״ עלתה אצלי שוב. מפה לשם הזמן טס והתמלא בפעילויות הרות גורל כמו לחגוג עם הילדים בבה״ס את יום הנשיאים, ושוב להזיז את כל הרהיטים בסלון כדי למצוא את הפנג שוואי. מדי פעם השאלה שוב עלתה, אבל אז מהר רצתי לבדוק עוד פתיחת תערוכה בצ׳לסי.
הזמן עבר, הילדים עזבו את הקן והתחילו בקולג׳ (סתם, ממש לא, הלוואי) ובעלי בשקט בשקט העלה את הרעיון שאולי במקרה, אם יש לי זמן פנוי בין הוויטני החדש לאפרטמנט ת׳רפי, אמצא משהו בשביל הנשמה. ״מה, כאילו איזה כיתת פילטיס או הרצאות מוטיבציה?״ שאלתי בהתלהבות. ״לא….״ הוא ליחשש…..״ע ב ו ד ה״.
התחלתי בהכנות וכמו אשת עסקים ממולחת צללתי לעניין באופן מקצועי ורציני – הכי חשוב, מה לובשים? ג׳ינס למראה ה״אני הבן אדם הכי קז’ואל בעולם והעיקר זה העבודה ולא הלוק״, או ״אני לוקחת את עצמי מאוד ברצינות ואני שמה לב לפרטים ממצגת פוואר פוינט עד גובה העקב בנעליים״, ואז אני בבלייזר ומכנס מחויט. מצד שלישי, החברה לא ענקית אז אולי שמלת מיני עם מגף גבוה (או שזה קצת אומר – ״באתי להתחיל עם המנכ”ל?). אוף.
נקסט – השיער. – מתולתל טבעי סטייל ״אני לגמרי זורמת וקבל אותי כמו שאני״, או פאן עצבני של ״ ניו יורקרית בנשמה וקורעת את העיר״? סגרתי על סריג שחור (אלא מה) של ט׳יאורי, ג׳ינס שחור כהה (אלא מה) של פרנץ׳ קונקשין ומגפיים גבוהים של וינס קמוטו. את הלוק השלים תיק של פורלה. שחור גם כן. כן, נכון, זה התאים גם לגיבושון גותי.
דאגתי לבוקר רגוע לפני שכמובן ברגע האחרון התמלא בפעילות יצירה של כיתות ג׳ בבה״ס, שממנה טסתי למשרדים המאוד קולים ביוניון סקוור. הלוק השחור התאים פיקס ל-28 היפראקטיבים בבה״ס השכונתי וכמו כן לבנייה בדבק חם עם נצנצים.
הגעתי למשרדים 4 דקות לפני שעת השין כשאני קולטת שליכטת נצנצים לרוחב הסוודר בעודי נשפכת מהמעלית לתוך החלל המא-גניב של הסטארטטפ. אלוהים, שיחשבו שזה חלק מהלוק. אמן!
המנכ״ל המקסים צועד לקראתי בהכי הפוך על הפוך ממה שאני לובשת, עם חיוך כובש, ותוך שנייה אני מרגישה כ״כ בנוח כאילו אני בטרנינג פיג׳מה שלי עם הדובונים וחולצת קורס מכי״ות מחזור תרפפ״ו. ישבנו, קישקשנו, עשיתי פרצוף רציני ומבין (לפחות אני נראית חכמה יותר ממה שאני באמת), וניסיתי לדחוף ככה מילים כמו קונברז׳יין, ורטיקלז, פילוח ועוד כאלו ששכחתי ברגע שהן יצאו לי מהפה.
נפרדנו כידידים ולשניה וחצי מחוץ למשרדים בשאון העיר הרגשתי כמו שילוב של איבנקה טראמפ, מירנדה הובז ושריל סנדברג אחרי שסגרתי את עיסקת חיי להצלת המין האנושי כשאני בעקבים 17 אינצ׳.
זהו. מאחורי. טיים וויל טל. הזדקפתי, סידרתי את התיק על הכתף, העברתי אצבעות בשיער המוחלק ועשיתי את 23 הרחובות הביתה בהליכה, כשאני מנסה לגרד פתיתי דבק חם ונצנצים מגוש השיער מאחורי האוזן.
