אני לא מבינה שום דבר באומנות. הנה אפילו נדמה לי שאני מאייתת אז זה עם שגיאת כתיב. אני יודעת לעמוד מול תמונה של פיקסו (כשאומרים לי שזה פיקסו) ולעשות פרצוף רציני ומהנהן כשמסבירים לי שהתקופה האפורה שלו בפריז השפיעה קשות על אומנים לדורותיהם והאקספרסיוניזם שלו בזווית אימפרסיוניסתית בהחלט תרמה רבות לצופציק של הקומקום.
אותו הדבר עם מונה, מנה, ושייקספיר. רגע – אולי שייקספיר לא קשור.
אבל….כבר לפני 82 שנה כשגדלתי בארה"ב למדתי שני דברים – אחד – שלא, בקריסמס אי אפשר להביא הביתה עץ ולקשט אותו וכן, אם אנחנו כבר פה חייבים אחת לחודש "לקפוץ" למטרופוליטן.
אז את עניין העץ אני עוד בודקת (יש לחץ גדול מהילדים ועוד יותר מבעלי) אבל את עניין הנגישות לאומנות פה אני מברכת יום יום.
בין הקציצות לארגוני הפעילות החברתית של הילדים (ואבא שלהם) אני מנסה לנשום פה קצת אומנות, במקום שכוח האל הזה הנקרא גם "ניו יורק – האי הכי צפוף ביצירות, הופעות, מיצגים, אומנים, בצד הזה של שביל החלב". לא כי אני ממש רוצה – פשוט אין ברירה – חייבים. ככה זה בפולניה. לסבול בשקט.
אז באופן עצמוני ביקרתי את המוזיאונים הידועים, את הגלריות הנגישות ועקבתי בטיים אאוט אחרי המיצגים החדשים. אבל הרי זה לא מספיק. כדי להרגשי ממש אינית וניו יורקרית אמיתית (לא כזאת שקוראת על מקומות "מגניבים" בניו יורק ב "וואלה חו"ל" – למרות שאני כן…..) צריך לדעת לאן ללכת, על איזה דלת לדפוק את הקוד הסודי ומאחורי איזה סמטה מחכה הדבר הבא באומנות מקומית.
רק ככה אפשר לנשום קצת אנדי וורהול אמיתי, לנשום את אותו האויר שג'קסון פולוק נשם ולראות את ההשתקפות שלי בבלונים של ג'פרי קונץ'. (עושה פה name droppingרציני…..פשוט משוויצה).
אז איך עושים את זה – או איך אני עושה את זה וממליצה
– בגדולים – גוגנהיים ומטרופוליטן – לחפש את התערוכות המתחלפות : בהם ויתרתי על גוגיין והמונה ליזה והלכתי ישר על punk coutureומיצג אור שהפך את השבלול של הגוגנהיים לפרמידה
– גלריות בצלסי – בין השדרות 10 ל11 בין הרחובות 21 ל29 בערך – להכנס ולצאת לכל הגלריות הקטנות. לא לפסוח – אי איפשר לדעת על מה תיפלו.
– ניו מיוזיאום בלווור איסט סייד. פשוט מגניב.
– MOMA MOMA MOMA – – מתה מתה עליו – לא גדול, דברים מדליקים.
– לMOMA יש שלוחה ב קווינז – לא – זאת לא מילה גסה וממש קל להגיע לשם. PS1 כולל כל מיני תצוגות מיוחדות מאוד וחד פעמיות. שווה! במיוחד עכשיו – תערוכה מקסימה ומגוונת
http://momaps1.org/
http://momaps1.org/
– לבדוק את הארמורי – חלל עעענקיי של כל פעם יש שם מיצד אחר – פעם אחת זכיתי שם בגדול ופעם אחרת נפלתי חבל על הזמן.
– וכמובן סיורים – לא של תיירים:
יש פה בחורה אחת ישראלית שגרה פה כבר הממממוןןן זמן והיא אמנית שמחוברת מאוד לסצינה פה. לא כי היא נודנקידית אלה כי היא כנראה די נחשבת פה בעולם שלה. היא עובדת הרבה עם המטרופוליטן ואפילו יש לה תערוכה גדולה בירושלים. עופרי כנעני.
היא התחילה לעשות סיורי אמנות פה בעיר לישראלים מקומיים בקטנה ועכשיו והעינייין תפס. כשאני שמעתי על כך (גילי מבקש שאציין ששמעתי עלייה דרכו – דרך המבין הגדול שכל פעם שאני מציעה לנסות איזה גלריה בברוקלין הוא הראשון ליד הדלת כי הוא בונה על סטייק טוב בפיטר לוגר ממש אחרי…..) הייתי סקפתית (עוד בפולניה היא היתה סקפטית) אבל ניסיתי לדמות לעצמי לבוש אמנותי (ג'ינס גאפ וסוודר בננה) ונסעתי לפגוש אותה בצ'לסי פינת הגלריות.
עמדה שם בחורה צעירה עם אודם אדום זוהר מוקפת בשועלים, מינקים, ארנבות ונמרים. אה רגע – בעצם אלו נשים צעירות בנות 83.5 לבושות בצו האופנה של 1952 ועליהן תלויים מעילי פרווה בערך מאותה שנה. כמובן במייק אפ כבד על גבול הקילןף ועקבים שקים קרדשיאן לא היתה מתביישת בהם.
כולם להכיר- נשות האפר איסט סייד. זקנות, מטופחות, עשירות, עם קול עמוק וערב של מוסכניק משכונת התקווה.
"מיידלה, לאן הולכים הפעם?" אחת מהן שואלת בטון של מורה מגימנסיה הרצליה והשניה מוסיפה "מייבי הפעם לא נלך כ"כ הרבה, הדוקטור אמר לי לא טו וורק אאוט כ"כ".
אז ככה – אחת לכמה זמן, הן ואני מתסובבת עם עופרי במעורות אמנות ברחבי העיר שבחיים לא הייתי יודעת למצוא בעצמי. יורדים למרתפים, עולים לעליות גג ומקבלים סקירה מאוד מאוד מקיפה על העיר.
אני והפרוות.
הרשמנו לעדכונים שלה –
