אנחנו אחרי המבול.
בעצם כל עניין הסופה הזה התחיל כמה ימים קודם כששאר העולם (זאת אומרת ישראל) שמע את הבשורות, קנה פופקורן, התיישב על הספה וזיפזפ בין שידורים חוזרים של ג'ורג' קלוני בסרט דה פרפקט סטורם לסי אן אן.
ואנחנו פה שומעים תחזית בחצי אוזן ובאוזן השנייה בעיקר עסוקים בתחפושות, נזלת של הילדים ומי מוריד את הכלב לעשות פיפי.
אבל אז הגיע הטלפון – זה שבדרך כלל מאוד כיף לקבל…רק לא בדיוק כשהגדולה מנסה להסביר לי את המשימה למחר לבה"ס כשרוב המשפט בנוי מ"כאילו כזה" והפושע, לפני שאני מספיקה לתקוע מבט של רצח בעניים, לוחץ על כל הכפתורים במעלית (יש 25 קומות). וכמובן הקליטה בסלולרי שוות ערך לכזאת של שבט הסמבוסק באפריקה.
"הי חן. מה נשמע? יופי" (עוד לא ממש הגבתי), "תגידי את מאורגנת? "(לא ברור לי ממש למה – אבל דבר ראשון עונה "כן")."…אוקי – כי חשבתי על עוד משהו "(השעה בארץ עכשיו 3:14 בבוקר – למה היא חושבת בשעות כאלו??? ). "חשבתי על זה שאולי אתם צריכים להדביק נייר דבק על החלונות" (רגע – לא מבינה – יש מתקפה שוב על ניו יורק ורק בארץ יודעים על זה?) "ותגידי…יש עלייך כסף? "(ברור – בדיוק 17.5$ לאוכל הסיני לארוחת ערב היום) – "תוציאי קצת מזומנים שיהיו עלייך….אה כן – וגם תחתונים לילדים "(הם בד"כ לובשים תחתונים….אבל שיהיה….)" אה כן – ומעיל ארקטי "(מה???)."…ואת כרטיסי האותיות באנגלית של גור " (כי רק אלו יצילו אותנו בשעת מצור) "ונייר טואלט."
מהצד השני שמעתי את אנחת הרווחה לאחר ששפכה את כל הדברים שחשבה עליהם בזמן ש "רק נמנמתי".
כמובן שגלגלתי את העיניים אמרתי יפה תודה ושלום, נדבר בבוקר וניתקתי.
אני פשוט לא מאמינה להיסטריה שלה ! היא לא נורמלית שבגלל זה היא לא נרדמת ! מה אני לא מספיק אחראית לדאוג למשפחה שלי לבד?! נראה לה שזה ישראל של של שנות ה 70 פה – של כסף מתחת לפרקט ונייר דבק של מלחמת המפרץ??
הגענו הביתה, כל ילד פרש באופן עצמוני לחדרו (בעזרת בעיטה קלה) ואני ניגשתי למטבח לנקות את שאריות ארוחת הערב שלפני יומיים, כשהרגשת אי נוחות קלה בתחתית הבטן.
כשגילי הגיעה הביתה התלבטנו ביחד אם לפנות את הדירה, לאור ההתראות, אבל החלטנו רוב קולות (הוא, אני והכלב) שעדיף להיות תקועים עם 3 ילדים, כלב ובעל (מזדקן – לא מגלה למי אני מתכוונת) בדירת מטר על מטר מאשר במלון ניו יורקי.
גילי מיוזמתו רץ לסופר לכמה דברים – פשוט לא היה נעים לנו לא לעשות כלום בעוד השכנים אוגרים מים ואורז כאילו סוף העולם קרב. החלטנו שהוא מביא – דיאט קולה, פסטה לבנה ומלפפונים (הרי אלו מצרכי המזון הבסיסים לכל ארוחה).
ואני התרווחתי על הספה. אבל לא הצלחתי להרגע לגמרי. הפחד הכה בי
מהר סמסתי לו- תביא גם נייר דבק, תוציא כסף, תעצור באולד נייבי לקנות תחתונים לנויה ואל תשכח כמה חוברות עבודה לגור – אה ואיזה 30-40 גלילי נייר טואלט.
ממש פחדתי – לא מזה שגור יהנה באותו זוג תחתונים 3 ימים ו, ישמור השם, יחטוף איזה זיהום, או, חס וחלילה, מרסיסי זכוכית שיתפזרו בכל הבית אחרי שהרוח תעיף את החלון לכקיבינימט, או שאצבעות הילדים יפלו מרוב קור בלי מעיל פוך אמיתי, או שלא נוכל לקנות ב"שוק שחור" סיגריות כי לא יהיה מזומנים.
פחדתי שאם אחד מהדברים במקרה כן יקרו לנו בסופה – אמא שלי תגיד לי
"אמרתי לך".
