My Sister's Big Fat Jewish Catholic Beach Wedding
אחותי מתחתנת. בשעה טובה
עם בת זוג. נוצריה. בצד השני של העולם. על חוף הים. בקיץ
חלומה הרטוב של כל אמא פולניה. אבל העיקר שתהיה מאושרת.
כששמענו את הבשורה בספטמבר שעבר מאוד שמחנו. ישר אחותי התקשרה ושאלה מתי נוח לנו להגיע לחגוג איתם בסנטה ברברה. מהר ובהלתהבות עשינו חושבים, כי הבנו שהן ממש לחוצות למסד את הקשר, ובספיד נתנו כמה אופציות שיהיו נוחות לכולם: פסח או איזה סופ״שׁ ארוך במאי או כל יולי-אוגוסט כשהילדים בחופשה. אז הן לקחו את כל זה בחשבון וישר הודיעו שהן מתחתנות באמצע ספטמבר 2016, שבוע אחרי תחילת שנת הלימודים. not that there is anything wrong with that
בנובמבר כשאחותי באה לבקר, היא הודיעה לי מראש בטלפון שאנחנו חייבות לעשות סיבוב שופינג בסוהו לבחור בגדים לחתונה. אני כמובן חייכתי דרך הטלפון חיוך קפוא וכדי לא להשמע שלילית עשיתי קולות של ג׳ירפה מתלהבת, חרקתי שיניים ובעדינות של חתולה בפדיקור עניתי ״אמ….בכייף…..הכי מוש…..טוטאל סבבה….אבל רק שתדעי…לא שזה בכלל תקף…..אבל אולי במקרה…..רק שתקחי בחשבון….למרות שאני בטח טועה…….שהאופנה על האספלט בניו יורק בנומבר היא…….אני בטח מתבלבלת לגמרי....לא ממש קוד הלבוש בסנטה ברברה על החול באמצע ספטמבר……אבל בטוח נמצא משהו דקיק, מפשתן, מתנפנף ברוח, אוורירי, לבן, חצי שקוף אנטי– מזיע בין מעילי הפוך השחורים עם עיטורי פרווה.״
אחותי כמובן עשתה פרצוף של ״למה את כזאת שלילית״ וניתקה.
נקסט
עבר נובמבר, הגיע דצמבר. אני עמוק בשלג. טלפון – אמא שלי.
״חן, את שומעת?!״
״כן אמא״ אני שולפת ילדה שנתקע לה המגף בשלולית שלג חומה.
״שאלה קצרה דחופה״
״נו״
״תגידי – אני צריכה שמלה ?״
״למה?״
״אוי באמת – את יודעת למה!!״
״אמא, עכשיו את מדברת איתי על החתונה?????״
״נראה לך?!?!? למפגש עם ההורים של הכלה (השנייה)״
״אה, לא.״
״מה לא??? זה פעם ראשונה שנפגשים ואני רוצה לעשות רושם טוב והם אמריקאים כאלו״
״סבבה, אז תלבשי שמלה״
״תגידי את נורמלית??? את יודעת מתי הפעם האחרונה שלבשתי שמלה???״
״ טוב, אז תלבשי ז׳קט ״
״ז׳קט על השמלה???״
״לא עם מכנסיים״
״אבל יהיה לי חם״
״אז בלי ״
״בלי מכנסיים??״
״בלי ז׳קט״
״אבל אז זה לא רשמי מספיק״
״אמא………אני פה עם ילדה שהולכת ברחובות מנהטן עם מגף אחד על רגל שמאל ומגף שני שנשאר שני רחובות מאחורינו בתלולית גי׳פה קפואה. אפשר לסגור את זה אח״כ? …..וחוץ מזה אני לא חושבת שזה בכלל משנה״
״אני מאוד מאוכזבת ממך״. היא ניתקה ועננת ״למה את כזאת שלילית״ עלתה מפיית הטלפון.
שוין.
ינואר כבר בפתח ואבא שלי מתקשר.
אני הפעם מנסה לשכנע את אותה ילדת חד– מגף ללבוש מעיל על שמלת הקיץ המתנפנפת לפני היציאה לסופת המאה מחוץ לדלתות הגן .
״כן אבא, מה קורה?״ אני מזיעה במעיל קנדה גוס שלי.
״דיברת עם אחיך?״
״על מה?״
״נו……אני צריך להזכיר לך?״
שיט. מה שכחתי הפעם?? יום הולדת? יום נישואין? קידום? משלוח מאמאזון? …..לא, לא, לא ולא חושבת.
״אמממ. אבא….לא, לא דיברתי איתו. משהו ספציפי דחוף?״ אני מושכת לה בכוח את הכובע על האוזניים, אבל היא מתעקשת להעיף אותו ולשים קשת בצבע זהב, לא – לא כמו של לופיטה – כזאת יותר כמו של חתונה בשטחים.
״הוא אמר לך אם הוא מגיע?״
״לאן?״
״חןןןןןןןןןןןןןןןן….. לחתונה!!!״
״אה….לא……ממש לא דיברנו על זה עדיין………ובין הילדים פה לשעות העבודה שלו בתל אביב……לא ממש יצא לנו לתפוס אחד את השני ….אני ממש אנסה בקרוב….אבל אבא…..״ אני משפילה מבט ״……אה…..תראה אתה יודע שיש עוד תשעה חודשים עד החתונה….אתה לא חושב…..שאתה….אה…אנחנו….קצת נלחצים מוקדם מידי?״
״את יודעת מה……ממך לא הייתי מצפה להתייחסות כזאת לפני החתונה של אחותך הקטנה…..באמת!!!! ״
אני כבר שומעת את הנחיריים שלו נפתחים והשפתיים נהיות פס דק וחיוור.
״הייתי מצפה ממך לקצת רצינות ולא להיות כזאת שלילית״
אני מנסה להתאושש משיחות הטלפון ההזויות של החודשים האחרונים ולזרום עם תכניות צבע המפיות, בופה או הגשה לשולחן ותמונות האנגייג׳מנט שמוכרזות בוואטסאפ טרנס–אטלנטי לקבוצת ״המשפחה שלי לא כולל בני דודים״, ״ההורים בשעות הבוקר״, ו״ אני והאחים כדי שההורים לא יראו״.
אני כבר כ״כ מתוסכלת מכל השיחות, המיילים, והמסרים שמועברים אלי בתלפטיה שאני מתפרקת מול בעלי. שיחייה.
״גילי, אני מרגישה נורא…..הם חושבים שלא אכפת לי, שאני לא מתעניינת, שזה לא חשוב לי״
״מה לא חשוב לך?״
הוא לא ממש מרים את הראש מהללפטופ.
״נו…….החתונה….״
הוא מרים את הראש ומטה אותו שמאלה…..אני קולטת שהוא צריך דקה להבין על מה אני מדברת וכשהאסימון יורד הוא מביט בי במבט של ״היא יודעת שהיא בוכה על משהו שיקרה עוד 9 חודשים…..אחרי הפלייאופס ואפילו הוורלד סיריז ???…..אה אני יודע…היא בטח במחזור. ״
אבל הגבר שלי, הרגיש והשרמנטי קולט את התסכול, קם מהספה (!!!) ומחבק אותי חזק. הוא מלטף לי את הראש ולוחש ״שששששש…….הכל יהיה בסדר. החתונה תהיה נהדרת, המשפחה תרגע (נגיד……הוא כנראה, אחרי 20 שנה, עוד לא מכיר אותם מספיק טוב), ואת תראי פיגוז בשמלה של אן קליין שקנית חמש דקות אחרי שהן עברו לגור ביחד….״
חמוד. איך הוא יודע תמיד מה להגיד. אני נושמת לרווחה, מנגבת את דמעות ומתכרבלת לידו.
הוא נמתח, מתרומם וזורק לעברי ״אני גמור…..את באה למיטה?״
״לא, עוד לא……צריכה להרגע פה שנייה״ אני מחייכת לעברו.
״אוף איתך……למה את תמיד כזאת שלילית!״……..
