ניו יורק עם ילדים. זה לא מה שחשבתם. להרשם לקיטנת קיץ כאשר בחוץ יש סופת שלג ולמכור כיליה כדי לממן יומיים וחצי מחוץ לעיר.

הנה הוא מגיע שוב. כל פעם מחדש. וכל פעם אני צריכה לבחור. זה או זה. מה עדיף. מה אני רוצה. הכל או כלום, אי אפשר

כשישראלית ניו יורקרית מקפצת בין יבשות עם זוגיות ומשפחה לא ברור תמיד איפה המקום האידאלי להשתקע ואם ישראל טובה לזוגיות. באמאשלי.

אתמול היה פיגוע ממש בבית שלי. זאת אומרת ממש בבית הספר של הילדים. לידו. בכניסה. בבית שלי השני, או הראשון – תלוי את איזה מילדי

אני עובדת. בעצם לא ממש. תלוי איך אני או אתם מסתכלים על זה. אני כותבת. לא חושבת שהמרצה שלי בהנדסת תעשייה באוניברסיטת ברקלי, Mark Goldberg,

ביום שישי האחרון הוצאתי אותה מהקופסא. הסתכלתי אליה והיא אלי. ידענו שזה הזמן. אולי לא השטיח האדום שקיוונו לו אבל גם שביל חצץ באמצע מושב שרוני שקט יעשה את העבודה.

יושבת על הדק עם תה נענע בכוס של סטארבקס ניו יורק. מסביבי הכל ירוק, שמים כחולים. הדשא של השכן אמנם ירוק יותר (כמו תמיד) אבל שיחי הלוונדר והבוגונביליה אצלינו ממלאים את הגינה. ציוץ ציפורים מנקד את האויר וכל 17 דקות עוברת מכונית שקטה בכביש לא רחוק. שקט, רוגע, ישראל.

בארבעת השנים שלנו בניו יורק לא חגגנו חגים יהודיים. כמעט ולא. מידי פעם התפלקה איזה ארוחת חג בתירוץ של חברים ממש טובים או ביקור הורים מהארץ. אבל באופן עקרוני ממש לא רציתי לחגוג שום דבר ישראלי בניו יורק. הישראליות היתה קשורה לי לישראל, בישראל ואמריקאיות מקומה היה בניו יורק.

אין כמו איחוד משפחות לרומם את הנפש. במיוחד שכל נפש מגיעה מהצד השני של העולם. החלום הרטוב של כל סבא וסבתא. חלק מניו יורק, כמובן,