ביום ראשון הקרוב חוגגים פה בארצות הברית את יום האם. לא יום המשפחה כמו במדינות אחרות שלא אציין את שמן אלא יום אם אמיתי –

הכרנו פה משפחה חדשה. יפה, נחמדה, רגועה. ההפך הגמור מאיתנו. הם גם הסכימו להיות חברים שלנו ובכלל נסחפו כשהזמינו אותנו לביקתת הקייט שלה בניו יורק

כשנויה, בכורתינו, נולדה ואחרי שנה חגגנו לה יום הולדת בניכר – נשבענו שאת שאר ימי ההולדת של הילדים נחגוג בארץ מוקפים במשפחה וחברים. והנה אנחנו

אחרי חודש נסיעות מטורפות (גילי), שפעת אחת ארוכה (שלי), דלקת אוזניים (ליבי), חולשה כללית (גור….כן – גם הוא פולני), לו"ז חברתי עמוס במיוחד (נויה –

כבר חודש וחצי אני לא מפסיקה לבכות. כל שעה שעתיים אני פורצת ביבבה שקטה והדמעות זולגות וזולגות והאיפור נמרח. אני מנסה לעשות את זה בשקט

  10. לא להעמיד ילד עם שיער ג'ינג'י אש ליד נרות דלוקים – כשהשיער שלו התלקח לא ממש יכולנו להבדיל בין הנרות לתלתלים9. לא לפצוח

אני גדלתי עם 3 אקסיומות בבית:  לא אומרים על אבא "הוא" לא מעירים את אמא בין 2-4 בצהריים (רק אם הבית עולה באש) כל יום