"איך שאנחנו נוחתים את עולה על חוטיני”. “בסדר”, אני מסננת ותוך כדי מחזיקה את המצח של הקטנה ובו זמנית את שקית ההקאה שהיא ממלאת. בינתיים

כשהגענו לפה לפני 3 שנים, כמו ישראלית טובה שמסווגת שרימפסים כדגים ופיצת פפרוני כארוחה חלבית, שלחנו את האמצעי לגן יהודי שלא תחסר לו קצת מסורת.

שוב זה קרה לי. כבר שלוש שנים אני מנסה לסור מהרגלי הקודמים, בגלגולי הקודם, בישראל. אני נשבעת, מבטיחה, על גבול הנודרת אבל הכל לשווא. נכשלת

השירותים בקראוון סתומים. מי שאי פעם חווה שהות ממושכת בקראוון יודע שזה הסיוט הגדול ביותר של כל שוכני קופסאת הפח על גלגלים. עוד יותר מתהליך

שניה לפני שנפרדנו מ Alaska, Seward בסופת רוח מטורפת שניערה את הקראוון כאילו שני תיכוניסטים,  או ארנבות, הסתגרו בתוכו, סימנו וי גדול גם על ארוחת

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בטיולים זה הרוגע, השקט, הניתוק, האחווה המשפחתית וחיבור האהבה האין סופי בין ילדי. כשמוסיפים לזה את ממד המתבגרת שכולל מצבי

אז ג' (גילי, בעלי, אב ילדי, אהבת חיי, זה שמעלה לי ת'סעיף עם התחתונים על רצפת חדר האמבטיה) קם בוקר אחד בניו יורק האביבית ואמר