״זה לא יושב לי משהו ככה להשאיר אותם לבד…..״ סיריאסלי???? הוא מתחיל עכשיו??? אני זאתי שמרגישה נקיפות מצפון כשאני יוצאת לסופר פארם לקנות פינצטה בלי

בארבע שנים האחרונות חווינו חווית בתי ספר בניו יורק שאני באמת מתקשה להגדיר ולהסביר. משהו אחר, שונה, מחבק, אוהב, מעשיר (גם ב א׳) ונהדר.

יש דברים שאני לא עושה. לא מפרידה לבן וצבעוני בכביסה, לא מסדרת את המיטה בבוקר (כן כן….אני יודעת שאם הייתי מסדרת בטח חיי היו משתנים מקצה לקצה….יאללה שחררו) ולא שרה קריוקי.
אבל מסתבר שבגיל 32 תמיד יש יוצא מן הכלל.

סן פרנסיסקו יפה. לא כמו ניו יורק, אבל אחרת. שכונות שכונות, מופרדות בגבעות תהומיות, כל אחת צבעונית ושונה. הבתים קטנים, כמעט מצוירים וברקע הים הכחול,

השבוע אני חוגגת 21 אביבים. והחישוב לגמרי לג׳יט. כי אם לוקחים בחשבון שבארבע שנים האחרונות בניו יורק לא ממש היה אביב אלה יותר משהו כמו

סוף יום שביעי למסע. יושבת לי בשקט בשקט באיזה לאונג׳ של איזה לודג׳ בערבות ילוסטון פארק. השעה 10:02 בלילה והכל הכל שקט. אני אחרי מקלחת

כשחשבתי לתעד את הטיול הגדול לכל העולם, או לפחות לחמישה אנשים שקוראים את השטיויות שלי,לא ידעתי איך תיאורי הנוף והטלטלות עם שלושה ילדים יכולים להיות

ביום האחרון ללימודים, כבר לפני כמה שבועות, הגעתי לשער בה״ס עם טייץ׳ שחור, משקפי שמש ענקיים ופקק ענקי בגרון. נשמתי עמוק אבל גם זה לא

ביום ראשון האחרון חיכינו לסופת המאה. טוב, לא בדיוק המאה אבל אמרו שירדו איזה שישה אינצ׳ שלג (עדיין לא מצליחה לתרגם לשקלים….אמממ…סנטימטרים). אותי זה בכלללא הפתיע שביום הראשון של האביב ישלחו אלינו את סופות הקוטב.