סיפור ניו יורק בשחור לבן

״אמא, אני יכול להזמין אלי היום חברה?״ או יותר נכון ״Mom, can I invite over a friend today?" שואל אותי גור בן ה 7 בכיתה ב׳ בבית הספר הציבורי PS 89 בשכונת באטרי פארק במנהטן. ואני כמו כל אמא תומכת ואוהבת, מחייכת אליו אבל חושבת בליבי – יש! יהיה לי כיף לשעשע שני ילדים בני 7 בדירת 100 מטר. ״בטח גורי, אין בעיה. את מי אתה מזמין?״ ״את לולה״. שו לולה? מי זאת לולה? כן כן באותה תקופה עוד ישר הייתי לומדת בעל פה את כל שמות ילדי הכיתה ביום הראשון, גג השני, ללימודים. את השם לולה עוד לא שמעתי.

כנראה שהג׳ינג׳י קלט את מצוקתי והמשיך ״נו, אמא, הילדה שיושבתי לידי״. אני מנסה בכל כוחי לנסות לדמיין את מבנה הכיתה, איפה הוא יושב ומי יושבת לידו. מסך לבן – לא מצליחה בשיט.

אני עושה פרצוף של ״אה נכון….״ אבל הילד יודע שעוד לא נפל לי האסימון.

הוא מפרט, בזמן שהוא בודק את הרדיוס הנכון של הקטפולט להנפת מגף השלג לכיוון הכיור במטבח. ״יש לה קוקיות ורודות של מסטיקים והיא ממש גבוהה״. אוקי, שוב המוח שלי, 6 חודשים אחרי לידה, מנסה להתפקס על קצה חוט של משהו. כלום. אני מתחילה להזיע קלות ומרגישה שיכולות ה super mom שלי אוזלות.

הילד לא טמבל, וממשיך:

״אמא ללולה יש שמלה אדומה עד הבירכיים, נעלי סניקרז כחולות, היא מעולה בחשבון, היא לא אוהבת פינת באטר, יש לה צמיד שחור לבן על היד שהיא הכינה לבד, לבד!!!!, תמיד יש לה צמות, אבל פעם אחת ראיתי אותה עם קוקו, יש לה אחות תינוקת, היא מציירת מממש מממש ממש יפה והיא אפילו נתנה לי להשתמש במחק שלה בצורת אבטיח.״

אוקי, הכל ברור. not.

אבל אני אמא זורמת, ״יאללה – תזמין, יהיה סבבה, נאכל עוגיות בחלב, מק אנד צ׳יז ונשחק מונופול״ יש! למרות שאין לי מושג מי מגיעה אלינו היום.

ולולה הגיעה. ילדה מתוקה! חייכנית ושני השובבים המתוקים השתוללו והפכו את הדירה שלנו לגן שעשועים אחד גדול שרק אחרי שתי סופות שלג והוריקן חזר לקדמותו. גור ולולה נהיו בסטיז. לפחות לחודשיים שלמים של גני שעשועים, דילוגים על גדות ההדסון וafternoon snack.

עוד חוויה ניו יורקית לילד העירוני שלי.

ולולה – לולה היתה הילדה השחורה היחידה בשיכבה. והוא, בזמן התחקיר הבטחוני שלי, לא ראה שום דבר שקשור לצבע. הילד נתן לי שיעור לחיים. וגם ניו יורק.