טלי גלאי מאמנת לפיתוח מנהיגות ומקדמת שינוי בניו יורק

גילוי נאות. טלי ואני חברות. חברות ממש ממש ממש. חברות כאלו שמסתבר שגם מרחק, זמן, דממה, טיול, ושינוי האקלים לא משנים את העובדה שאני יודעת שהיא שם, או פה, לכל חיבוק אבל בעיקר קיטור. הרי השיחה הראשונה האמיתית שהיתה לנו היתה מעל עגלה של ילדה שלישית עצבנית במיוחד (לא מגלה אם שלי או שלה).

בחברות שלנו עד שהגענו להבין מי כל אחת מאיתנו בלי ׳אשתו של׳, ׳אמא של׳ ו׳מתי נרשמת לסול?׳ הרבה מים עברו בנוף ההדסון שמשקיף מחלון דירתה. למדתי להכיר את טלי של החדות, ההקשבה, הניהול שלא קשורה למשק בית ישראלי ניו יורקי אלא זאת של העיר הגדולה מול קהילות, עם חברות fortune 500 בפנטהאוזים של מיד טאון ושל 1:1 מול אנשים שאם היא היתה מגלה לי מי הם, כנראה היתה צריכה להחתים אותי על חוזי נון-דיסקלוז׳ר שונים. כן, משוויצה בחברה הזאת וב ע נ ק.

הדרך המקצועית שבה היא ממש בנתה את עצמה מרתקת ושום דבר לא היה פה באינסטנט. שילוב של תכנונים, הזדמנויות וגם כמו שאנו רגילים מהווייז, מדי פעם ׳מחשבת מסלול מחדש׳.

אז בבקשה, טלי גלאי. יועצת ומאמנת, ישראלית ניו יורקית, חברה.

מה העיסוק שלך, ההגדרה של העבודה

אני יועצת ארגונית ומאמנת לפיתוח מנהיגות. עובדת אחד על אחד עם מנהלים בארגונים שונים וגם עם צוותים וקבוצות שמתנהלות בתוך סביבה משתנה. 

תני קצת רקע

נשואה לירון, אמא ליובל, שירה ורומי, בן 17, בת 14 ובת 8. עברתי לעיר בעקבות עבודתו של בן זוגי, יזם במקצועו, שהיה בזמנו על סף סגירת חברה בשל מחסור בכסף. ממש ברגע האחרון התעוררה התעניינות מקרן השקעות אמריקאית, והתנאי להשקעה שהציבו היה מעבר של יזמי החברה לניו יורק תוך שלושה חודשים. היינו הורים טריים לתינוק בן שנה, הסתכלנו על זה כעל הרפתקה קצרה, ארזנו, נפרדנו ונחתנו בעיר הגדולה.

כמיטב הקלישאה עברנו לשנה שנתיים, כי מה לי ולאמריקה. סיימתי בארץ לימודי פסיכולוגיה קלינית, התכוונתי לחזור למקום ההתמחות, המסלול היה ברור ויציב.  

עברו מאז 16 שנים, אנחנו עוד כאן… היום אני מתגוררת בבאטרי פארק סיטי, פינת טרייבקה. 

איך היה המעבר מישראל לניו יורק?

בהסתכלות אחורה, אני מבינה שבמשך כשנתיים הייתי על ״הולד״. הארעיות שכפינו על עצמנו מנעה ממני להתחיל ולפלס את דרכי המקצועית כאן. חייתי על קו מקווקו וחשבתי שהוא יחזור להיות רציף כשאחזור לארץ. תוך שנה למעבר נולדה עוד ילדה, האימהות לשני קטנטנים שאבה, הייתי מלאה בעשייה ביתית ששדרגה מהותית את רפרטואר הבישולים שלי, אך היתה רחוקה מתחושת מיצוי היכולות ונטולת הכרה חיצונית בעשייה שלי. 

לא היו אז קבוצות פייסבוק של נשים מהגרות, לא היו ״מאמאנהטניות״, לא היו ״השוות״. היו סופי שבוע ארוכים בנסיעות למקומות קסומים, היתה ניו יורק, היתה אמריקה, היינו מאוד ביחד אבל גם קצת בודדים. 

טוב, ת׳כלס. איך הגעת לאן ומה שאת עושה היום?

נקודת המפנה חלה כשפרק הזמן שהקצבתי חלף. רציתי לחזור לעבוד וההגירה הפרה לי את הרצף. לפני ההבנה הזו, נרשמתי כאן ללימודי דוקטורט בפסיכולוגיה אותם עזבתי אחרי סמסטר בתחושת יאוש עצומה על כך שנדרש ממני לחזור על הלימודים מהתחלה. יכול להיות שהייתי מצליחה להתמיד לו הרגשתי שזה היעוד האמיתי שלי ושווה לשלם את המחיר. אני חושבת שזו היתה נקודת השפל, והיתה בה גם צומת שהצביעה על שתי דרכים – או שאני נלחמת לחזור לישראל, או שאני אוספת את הקלפים החדשים שנתן לי היקום ומתחילה משחק חדש. 

אופציה א׳ לא היתה ריאלית.  אופציה ב׳ אילצה אותי לשים את האגו בצד, לרדת כמה שלבים בסולם, לייצב אותו ולטפס מחדש. עברתי תהליך של בדק בית פנימי – בחינת ארגז הכלים המקצועי והמנטלי שלי, שחרור של דברים שעכבו אותי (כמו כותרות וסטאטוס) והתמקדות במה שאני אוהבת, במה שאני טובה, ובמה שאפשר לבנות סביב אלו.

זה לקח זמן. לא היה פשוט. היה מאתגר ומכאיב. 

אבל בד בבד, הנקיון הזה פתח דלת, וחברה טובה שהכרתי בשכונה המליצה על קורס קואצ'ינג שלקחה, והתחלתי, ונהניתי בעיקר מהפרקטיקום ומהעשייה. המשכתי בלימודי תואר שני ביעוץ ארגוני, ואחר כך בלימודי יישום של כלים פסיכודינמיים בארגונים. 

אני עובדת כעצמאית בתחום כ-12 שנה. 

המעבר לעולם הארגוני מהווה את אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי בחיי. אני מרגישה בנוח עם תהליכים יחסית קצרים, עם הצבה של מטרות קונקרטיות עבור אנשים שיכולים לתרגם את התובנות החדשות שלהם לעשייה ממשית, קודם כל בארגון ולא פעם בהרחבה לחיים. אני אוהבת לעבוד עם מנהיגים ולהיות חלק מתהליך הגדילה שלהם ושל הארגונים שלהם. אני מוצאת סיפוק רב בתהליכי ההיכרות עם הלקוחות שלי ועם בנייה של תהליך שתפור על הצרכים והמידות של כל אחת ואחד מהם. אני מוצאת ערך רב בשימוש בחוזקות של אנשים על מנת לקדם את האזורים המאתגרים שלהם.  ולכולם יש אתגרים, גם למוכשרים ביותר!  

ויש גם קשיים

העבודה שלי היא מאוד ורבלית, וניואנסים של שפה הם חשובים ומשקפים תרבות. בתחילת הדרך, זה היה האתגר הגדול, כי אם כבר אמריקה- רציתי לעבוד עם ארגונים מקומיים. רמת ההכנה שלי לפני פגישות בתחילת הדרך היתה רבה ודקדקנית. היום אני מקבלת את זה שהמבטא שלי לעולם לא יהיה מושלם, ומזכירה לעצמי שכשהערך שאני מביאה הוא ממשי ומקדם, המבטא מאבד חשיבות. אני עובדת עם אנשים מצליחים שאנגלית היא שפת האם שלהם. היום אני מרגישה מספיק בנוח בכסא שלי על מנת לומר ״לא בטוחה שהבנתי עד הסוף, תסביר לי במילים אחרות״. אנשים מעריכים את הכנות ולא שופטים אותי לחומרה בשל כך. 

למה את אוהבת את מה שאת עושה?

אני מרגישה שאני מקדמת שינוי חיובי על בסיס יומיומי במרחב שלי. אני מתמלאת בסיפוק כשאני נוכחת לראות את הלקוחות שלי מגשימים את המטרות ההתנהגותיות שהציבו לעצמם. אני מתרגשת כשלקוח מספר בפגישה: ״כך קרה, כך הייתי מגיב בדרך כלל, אבל אז חשבתי מה היית אומרת ופעלתי לפי התכנית.. וזה הצליח״. הודעות ממרחק הזמן בנוסח ״התהליך שלנו די שינה לי את החיים״ גורמות לי לעצור לרגע, לתת מקום לאנרגיה המתחדשת שממשיכה איתי לדבר הבא. סה״כ מרגישה ברת מזל על יחסי אמון ארוכי טווח עם ארגונים שממשיכים לחזור אלי לשם המשך שיתופי פעולה.

אוקי, אז עכשיו ניו יורק. ניו יורק בשבילי

אני ישראלית בזהות, וניו יורק היא הבית שלי. אני מכורה לשאון של העיר, לפינות והחורים של דאונטאון, לטיילת על ההאדסון, לפיח של הסאבווי, ליופי ולכיעור, לפאר ולג׳יפה. אפילו לשלג התרגלתי. אבל בחורף אני תמיד קפואה. 

המקומות שלי בניו יורק

Laughing man – Tribeca בגלל הקפה המעולה, הצוות הקבוע שעושה מאמץ להכיר את תושבי השכונה ולזכור מה את אוהבת. 

Marc Forgione Tribeca – אחת המסעדות האהובות, ערב עם חברים על ה shared table.

Grand Banks – הסירה של פיר 25 שמביאה כל קיץ אוירה של ריביירה ואויסטרס ודרינקס ושאינשאללה תחזור מהר אחרי הקורונה.

Le Coucou – הצרפתיה הכי שווה בניו יורק

Dirty French – אחותה הסוררת 

Ample hill – גלידה הכי טובה בברוקלין, שווה לחכות בתור

Spunto on Carmine – פיצה מעולה לאוהבי הקראסט הדק

חברות בניו יורק

יש לי מעט חברות קרובות, ישראליות, ואחת אמריקאית מיוחדת במינה. כאלו שגם אם לא דיברנו שבועות, השכבות מתקלפות מהר ונשארת אמת וקרבה גדולה. 

טיפים למי שבצעדיה הראשונים המקצועים בניו יורק

או כמה דברים שהלוואי שהייתי שומעת בתחילת הדרך:

1. הגירה שוברת את הרצף, ומשנה את הזהות. מה שאנחנו מביאות איתנו במזוודה המטאלית מתערבב עם מה שמתווסף אליה ביעד החדש ויוצר זהות מורכבת חדשה. זה תהליך ארוך, לא תמיד קורה באופן מודע, אבל זה קורה, וזה גם מאפשר לבחון מחדש בחירות ישנות ולבחור אחרות, מדויקות יותר.
2. כולן חוות קשיים, גם אם זה לא נראה כך מבחוץ. קשה לוותר על מה שהיינו קודם ולמצוא דרך חדשה בתוך תרבות זרה. מאוד קשה לשחרר את האגו ולהתחיל מהתחלה. יש בתהליך הזה אובדן שדורש עיבוד, והגמול הוא נקיון פנימי שמאפשר לראות את עצמנו ואת ההזדמנויות שסובבות אותנו.
3. כדאי להתאמץ להבין את הקודים התרבותיים של ארץ ההגירה, בלי להתנשא ובלי לשפוט. לישראלים יש המון יתרונות (כמו ישירות, יצירתיות) שאכן באים לידי ביטוי בתחומים שונים, אך גם לנו יש מה ללמוד. חבר מקומי טוב אחד שיכול להסביר ניואנסים – יכול לעשות הבדל. 
4. כדאי לקפוץ למים. נשים, בהכללה, נוטות להטיל ספק ברמת המוכנות שלהן, ולהסתמך יותר מדי על השכלה, נסיון ומיומנויות נדרשות מדויקות. אפשר וכדאי ללמוד ולהתקדם תוך כדי תנועה. תחושת ה״סטרץ׳״ היא טובה. כדאי לחבק אותה ולזרום איתה. 
5. קבוצת עמיתים (peer group), בעיקר לעצמאים שעובדים לבד. את שלי מיסדנו לפני כעשר שנים. קבוצת יועצים ארגוניים שנפגשים וירטואלית פעם בחודש לשוחח על מקרים, לתכנן אסטרטגיות של פיתוח עסקי, לשמוע פרספקטיבה אחרת, לקבל תמיכה ועצה. לא יודעת איפה הייתי היום בלעדיהם. 
6. מנטור/ית אחד/ת שמאמין/ה בכן. עבורי זה היה אחד המרצים בקורס הקואצ׳ינג, בתחילת הדרך, שאמר לי “למדת מספיק״, שאילץ אותי להפסיק לתרץ תרוצים ויעץ ועזר להתמקד בעשייה. בוב נפטר לפני מספר שנים. באחת הפגישות האחרונות שלנו הוא בקש ממני להמשיך את השרשרת ולעזור לאנשים צעירים בתחום היעוץ הארגוני. הלוואי ויום אחד אצליח להיות עבור מישהו, מה שהוא היה, ועדיין, עבורי. 

טוב, לא אני בוכה, את בוכה. סתם, לא בוכה, אלא עומדת מול המחשב עם המשואה ביד. משואת אמהות באטרי פארק, שנפגשות בלאפינג מן, מקטרות על הבעלים, הילדים והפלאפל בהול פודס כשכל אחת מאיתנו חוזרת לפינתה, אני לכתיבה וטלי להגשים חלומות – לא רק שלה, אלא של אנשים, קהילות, חברות. ולתפארת מדינה ישראל. וניו יורק.

בשכונה כמו בצ׳כונה אסיים ב ׳מתה עלייך אחותי!׳
את טלי אפשר למצוא ב www.talikurtgalai.com

לעוד סיפור נשים שעפות מעלה ביצירתיות, יוזמה והשראה:

חוה קלמן | מעצבת בתים וחלומות

הדס קפלן | סופרת, מעצבת תכשיטים ואושיית אינסטוש

ועוד המון סיפורים אישיים ניו יורקים וגם המלצות בעיר הגדולה: