מה שאני אוהבת בטרייבקה, שכונה היסטורית אחת קטנה נוטה ליפול, משולבת עם לופטים, שבכל אחד מהם אני מוכנה לחיות, למות וכל דבר בין לבין, זה שהיא מלאה בסודות וחורים. פה איזה סמטה שמובילה לגלריה של קיילי ג׳נר, שם איזה עליית גג של רוברט דנירו ומעבר לפינה איזה מרתף שהתקינו בו תאורה שתדמה את אור היום בחוץ (מדברת לגמרי מניסיון….).
אז אין כמו ללכת בשכונה, מכורבלים במעיל פוך (סינטטי! אל דאגה!), צעיף Burberry (מהדוכן של הסנגלי בשדרה החמישית), וכובע צמר שמוחץ לי את כל התלתלים, ובלי לשים לב כמעט ליפול לפתחים במדרכה שמובילים לאלוהים יודע לאן בעודנו (עם הזוגי שאיתי) מחפשים את ׳ה׳ מקום הבא לסושי או נודלז. כמעט. ברגע האחרון זזה הצידה כשהעין שלי קולטת תנועה מהירה, גרם מדרגות וריח חמוץ מתוק משהו שבהתחלה מפורש כמשהו אחר לגמרי.
מכיוון שהילדים היו מאופסנים עם שלומית האלוהית, העיר גם ככה לא תעצור לשניה (גם אם נתחנן) והסיכוי שנמצא מקום בלי להזמין שולחן דומה לסיכויים שלי לדייט עם צ׳נינג טאטום (כן….עברתי למחנה שלו) החלטנו לבדוק את המרתף התורן, כשהתנחמנו בכך שמקסימום, אם חס וחלילה יקרה משהו, שלומית תהווה אמא חורגת לא רעה בכלל.
בנעלי מנולו, ירדתי במדרגות מהמאה הקודמת לתוך חלל קטן, דלפק קבלה, תמונות מוצהבות על הקיר והריח המדובר חזק מתמיד. ׳וולקאם, האו קן איי הלפ יו?׳ ׳אה…׳ אני עונה…..׳וואט איז דיס פלייס?׳ ׳או! תאי בוקסינג׳ .׳אה!׳ ברור , וואט דה פאק איז תאי בוקסינג? (אני תוקעת לזוגי מבט), זה כאילו כמו קרטה קיד שתיים???
החמודה בקבלה (הורסת כזאת שגם אני וגם הוא ישר עשינו לה עיניים), הצביעה לחדר הבא – החלל הגדול, הג׳ים, שכולו שקי איגרוף, רצפת פרקט בהירה מבריקה, קירות לבנים אדומות, תמונות של נצחונות בכל מיני תחרויות, חגורות זהב שנות השמונים (או כפי שהסבירו לי – בעצם גביע ניצחון בעולם האיגרוף) וזירה אחת גדולה כמו בסרט של רוקי.
ראיתי כבר את הניצוץ בעיניים של ההוא לידי, שכבר מגלגל בראשו את הסרט של אני-נרשם-מגיע-לאימונים-מתחיל-לשתות-שייקים-חלבון-ותוך-שניה-וחצי-הופך-לשוורצנגר-רק-עם-מבטא-ישראלי. נו שיון.
יצאנו מהמכון – כל אחד במחשבות שלו. אני על ההיא בקבלה והמדריך שכאילו בנונשאלנט הסתובב עם חזה חשוף נוטף זיעה בריח של למונגראס ושיער שלא זז מילימיטר אחרי האימון ושיניים בוהקות כמו פרסומת לקולגייט. לא שממש שמתי לב. והוא על כפפות איגרוף, נוק אאוטים ואולי, רק אולי במקרה, גם על ההיא שאני עשיתי לה עיניים.
מפה לשם, אכן נרשם, התחיל להתמיד, פתאום בבית התחילו להיות זרוקות כפפות איגרוף, תחבושות אלסטיות, וגרביים מזיעות (טוב, אילו כבר היו קודם). גם התחיל להעמיד את הילדים בסלון בפוזות של אלוף העולם עד שהקטנה עשתה נוק-אאוט לאחיה הגדול. עד כאן, הכל טוב ויפה ,כולל השן של הקטנה, שלא ברור אם מתנדנדת או שעזרו לה להתנדנד.
ועכשיו גם הם רוצים. סבבוש. אני אמא זורמת. במיוחד אם לא אני צריכה להזרים לכיוון. (כבר חווינו משהו דומה בעבר )
אימון עם אבא, אימון לבד, אימון בקבוצה ילדים. אבל הכי חשוב שלמתבגרת התמונות יצאו מוש באינסטוש -לא משנה אם היא ממש עשתה משהו או לא. (ת׳אמת – פה באמת הכפפה לא נפלה רחוק מהתפוח).
וכן, אכן נפלו גיבורים. גם אני. לא, המדריך ההוא עם הלמונגראס לא היה אבל הלכנו על אימון זוגי. אימון שבהחלט איפשר לממש כמה פנטזיות – התקווה שאראה בסופו כמו לארה קרופט, שאוכל לממש קצת הגנה עצמית בעיר המטורפת הזאת והכי חשוב – סוף סוף אוכל קצת להזיע עם הזוגי, גם אם לא בחדר השינה.
אז רק לסכם – מכון איגרוף תאילנדי בטרייבקה, יש שיעורים לילדים, יש שיעורים למבוגרים, אחלה כיף אבל לא מבטיחה שכל המדריכים יהיו חתיכים כמו ההוא של הפרסומת למשחת שיניים. (לא אין לי תמונות שלו…תצטרכו ללכת ולראות בעצמכם).
291 Broadway, NY NY (Lower Level)
מה עוד אפשר לעשות בפורום משפחתי:
2 מחשבות על “מתאגרפת בניו יורק | מכון איגרוף לכל המשפחה”
כבשת אותי עם "הזיעה בריח לימון גראס". ודור ההמשך שלך הורסת
הלוואי עלי להזיע בריח כזה!!! או אפילו אסתפק בלהראות כמוהו….. תודה 🙂