בארבעת השנים שלנו בניו יורק לא חגגנו חגים יהודיים. כמעט ולא. מידי פעם התפלקה איזה ארוחת חג בתירוץ של חברים ממש טובים או ביקור הורים מהארץ. אבל באופן עקרוני ממש לא רציתי לחגוג שום דבר ישראלי בניו יורק. הישראליות היתה קשורה לי לישראל, בישראל ואמריקאיות מקומה היה בניו יורק. אפילו פאלפל לקח לי שלוש שנים לאכול פה. למה? ככה. את החגים רציתי לחגוג כמו בבית, בבית. עם משפחה וחברי ילדות. פה רחוק בניו יורק לא התחברתי. בטוחה שיש כאלו שלא יסכימו. גם אני לא הסכמתי בערב פסח אחד כשבכל תוקף לא רציתי לחגוג את הסדר, אבל כשהזמנו מגש סושי איכותי מהסושיה בטרייבקה ואכלנו מול הטלוויזיה לנפלאות האוס אוף קרדס ושמעתי את בני מזמם משהו עם ׳מוזס׳ ו׳לט מאי פיפל גו׳ בא היה לי למות.
כשהחלטנו לחזור לארץ ושאלו אותנו ׳למה?׳ הגבר גבר מלמל משהו שנשמע כמו ׳ציונות׳, אבל אחרי פרצוף ׳נראה לך?!?!?!׳ ממני, הוא השפיל מבט ונתן לי לסיים את המשפט ׳חברים, משפחה, אוירה׳. לא ככה?!
אבל אז אותו חבר מתחכם החזיר לי להנחתה ׳אוקי, אבל אם כך למה את דואגת לנחות בארץ הקודש רק אחרי החגים???׳ גם בו תקעתי מבט שלא משתמע לשני פנים והלכתי מייד להתעודד אצת מרק ג׳ייקובס (יותר זול מסשיין אצל ג׳יין בלומפילד. הפסיכולוגית).
עכשיו כשאנחנו במסלול עוקף עולם אבל עם דסטיניישן (מלשון ׳יו הב ריצ׳ד יור דיסטיניישן׳) ברור, אני עם פיק בירכיים לקראת החגים בארץ. מצד אחד כ״כ מחכה להם, למשפחתיות, לאוירה בשכונה, לחולצות הלבנות, לאוכל……מצד שני ׳אצל מי אתם בחג׳, חום למות, וחולצות לבנות מקסטרו שהאמצעי הצליח להכתים במילקי עוד לפני שסיימתי לעשות פן, לא לגמרי עושה לי את זה.
אני רוצה להאמין שבארץ אתרפק על הגפילתע ליד השולחן, הפגישות בים אחרי ערב החג, והמוספים הגדושים בכלום ושום דבר. אבל יש לי הרגשה שאני אפזול החוצה בערגה וגעגועים לשלכת בסנטרל פארק, לפאמפקינים ולטריק או טריט וסימני ההכנות לקריסמס 3 חודשים לפני הארוע עצמו. יש לי הרגשה שפתאום החגיגיות שכ״כ ייחלתי אליה תראה לי דביקה, קטנה ומשעממת. אמא׳לה. אז מה בכל זאת מושך אותי? ה׳רגע, למה אתם בחג אצלם? הרי לפי החישוב שלי, לפני חמש שנים בארץ הייתם אצלם בראש השנה ובפסח אצלינו, אז השנה אתם בראש השנה אצלינו ובפסח אצל דודה מלכה או אם היא תהיה בדיוק אחרי ניתוח להסרת כיס מרה אז אצל דוד גדעון אם שרל׳ה תסכים להוסיף עוד שולחן׳. או ה׳יאללה כולם לאוטו, אנחנו כבר באיחור מטורף׳ השעה 12:30 בצהריים לקראת ארוחת חג ב 7:30 , חמש דוקת לפני הפניה ימינה לכביש גהה בערב החג, או אחרון חביב ׳רוצים טיול לסחנה?׳ כי בטח אף תושב ישראלי לא חשב לצאת קצת מהבית לטייל בחגים? לא כ״כ ברור לי. לא מצליחה להגדיר במילים.
עכשיו אנחנו בין לבין – בין שמיים (הסקייליין הייחודי של מנהטן) לארץ (תרתי משמע), בין ים (ההדסון) ליבשה (פיסת האדמה שלנו בשרון) בין הפטיש (דונלד) לסדן (ביבי) בין קודש (בית המקדש בסוהו) לחול (חול הים בפולג). בין לבין. לא פה ולא שם. עדיין לא. ברחנו לעוד טיפה חלום לפני המציאות. בלי מחויבות לחגוג, לציין, לזכור, או ללבוש חולצה לבנה לקראת החג שגילינו שהיא מגיעה לפופיק והכפתורים לא נסגרים (כי פעם אחרונה שהיא נלבשה היה בדיוק לפני שנה) והודעה בוואטסאפ המשפחתי ׳כל מי שנולד בפולניה׳, ׳איפה אתם???׳ 43 דקות לפני שצריך לשבת ליד שולחן החג.
כל עניין החגים נשכח. בקושי יש לנו מושג איזה יום היום. רק יודעים שזה מתקרב לפי עדכוני פייס וכל מיני מיילים של ׳מבצעי מחסני תאורה לחג׳.
אבל אולי אני טועה? אולי צריך, עבור הילדים, המשפחה כן להתחבר למשהו מסורתי, ישראלי, אפילו קצת דתי? ככה כדי להרגיש שייכות?
סבבה. אין בעיה.
יש לי – מתחברים למסורת טיולים, ניהיה כמו כל הישראלים ונטוס בחגים לגלות עולם, ואת עניין הדת נסגור ב׳או מאי גוד׳ כל פעם שנראה איזה פיסטין מושלג (או זוג נעליים למות….סיים סיים) שלא ראינו קודם. אחלה שייכות (לקבוצת ׳מטיילים בחו״ל׳ בפייס) וגם פה, כמו בחג, נשמע קיטורים מהדור הצעיר. במקום ׳אמא, אני חייב נשק את דודה יהודית בכניסה???׳ נקבל את ״אמא, אני חייבת לעשות שתי צלילות, יום גלישה ושעתיים סאפ בסוף העולם שמאלה שמכרנו כילייה כדי להגיע לכאן או שאני יכולה פשוט להשאר בחדר עם האוזניות והלפטופ להשלים פרקי האנטומיה של גריי?׳.
חג שמייח לכולם.
