יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יושב בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה ש…אני מרגיש רחוק
מרגיע, אה? ממש תופסים סטלה מהשיר. כל הגוף נימוח וכמעט נרדמים.
אז זהו ששימו לב.
גם אני הייתי ככה, השיר הזה, המקום ההוא, מה יכול להוציא אותי מהשלווה?! קשה להאמין שיש דבר כזה.
אמרה חן בת 27.5 בעודה מביטה על גשר הזהב והמים התכולים מתחתיו.
עכשיו פסט פורווד כמה שנים (לא אציין כמה)
ואני חוזרת לשם. לבד. כמעט לבד. איתי רק מתבגרת בת 12 (עם אוזניות שהולחמו לאוזניים), ילד היפראקטיבי בן 6 (שבעיקר עסוק בלבדוק איזה כפתור על ה 727 משחרר כסא מפלט בשורה 32) זאטוטה בת 3 (שלא מוכנה לשבת בשום כסא שהוא לא ורוד פוקסיה, מקסימום נצנצים)
ועוד אחד גבר גבר, שגורר רגליים במעבר במטוס, כשעליו תיק עבודה ותיק Frozen עם נצנצים ורודים שזוהרים בחושך, שמתחרט על הרגע שזרק "אה….את שומעת יש לי איזה פגישה בחוף המערבי …רוצה להצטרף עם הילדים…??".
כשהוא מביט בעיני אישתו שכל מה שבא לה לעשות זה להרוג אותו והוא כבר הפסיק לנחש למה.
כמובן שלא היתה שורה פנויה לכולם יחד אז כדי להקל עלי "הוא" ברח לשבת עם הגדולה באזימוט הרחוק ביותר ממני והקטנים. נהדר.
נשארתי עם שנים ילדים לבד, אין בעיה נדליק להם את המסך על הגב הכסא לפנינו. אה…רגע……למה שאלוהי "הטיסות עם ילדים" יהיה לצידי ever…….אין מסכים על המטוס משנת התרפופו ונפל בחלקי הכבוד לשעשע את הילדים בטיסת יום נגד כיוון השעון. שוב….נ ה ד ר
נחחתו בעיר היפיפה ליד המפרץ בהתרגשות
כאן למדנו
כאן הכרנו
כאן התאהבנו
כאן עברנו לגור ביחד
כאן אימצנו את הגור הראשון
כאן נולדה הבכורה
זכרונות הרומנטיקה עלו באפינו וקיווינו קצת לשחזר את החיים הקודמים שלנו.
ניסנו, קצת הצלחנו, קצת היינו עסוקים בלאיים על הילדים, וקצת הרבה השלמנו זכרונות סן פרנסיסקו על המים.
