אחד הדברים שאני הכי אוהבת בטיולים זה הרוגע, השקט, הניתוק, האחווה המשפחתית וחיבור האהבה האין סופי בין ילדי. כשמוסיפים לזה את ממד המתבגרת שכולל מצבי רוח עולים ויורדים, התפרצויות לא צפויות, תריקות דלת (של קראוון…לא בדיוק אותו האפקט של דלת עץ מלא), בכי לא מובן ושאלות הרות גורל כמו "ללבוש את הסקיני או הבויפרנד לשייט בין הקרחונים???" בטון שמרגיש כמו דילמת החלטת שיגור פצצת האטום על אחת כמה וכמה טיול כזה מהנה כפליים.
וכך, אחרי נחיתה די רכה באנקורג' באלסקה ושיטוט בעיר "הגדולה" של המדינה שאותו מיצינו אחרי פעמיים בקפה ופעם במוזיאון בילינו שעות קצרות במעבר לקראוון, כשבאמריקה כמו באמריקה, השיא היה סרטון ההכנה לנהיגה בבית על גלגלים (שכמעט גדול יותר מדירתנו בניו יורק) שהסביר בפרוטרוט את ריקון מיכל הביוב וכיצד לעשות עצירת חירום בכביש המהיר (למתעניינים בינתיים את מי הראשון צלחנו ואת השני קצת פחות – מזל שלא ההפך!!!)הילדים באקסטזה – כל אחד השתלט על אגף נפרד- הרים, הוריד, לחץ, שחרר, פתח, סגר, עלה, ירד. ואחרי סימון טריטוריה התמקם ב30 ס"מ רבועים לשבועיים וחצי הקרובים.
משם ישר לסופר – משהו ככה קצת להרטיב את השפתיים, ואם חלילה קודם עוד היה מקום פנוי (טוב נו- הייתי חייבת להביא גם את מגפי החורף (מרל) , גם את מגפי הליכה (טימברלנד) וגם את הנעלי הליכה (סורל) וגם אם מקרה נפגוש איזה דוב שמבין ענייין גם את המגפי (מרק ג'ייקובס) אז אחרי ששלחתי את גילי עם שלושת הילדים לסופר….כבר לא היה. כי איך אפשר טיול באלסקה בלי 17 סוגי בן אנד ג'ריז. לא שאני מתלוננת. רק אומרת.
הדרמנו וכבר בדרך קלטנו, ככה במקרה בלי להתרגש בכלל כי פה זה כמו לראות את קייטי הולמז בשיעור ספינינג בטרייבקה, שלושה ליווייתני בלוגה. ת'אמת הלב שלי דפק יותר מאשר כשראיתי את קרדישיאן – לא משנה איזה מהן.
עוד טיפה על הכביש דרומה ומסביבנו הרים עם פסגות מושלגות (לזה שירי מימון התכוונה "טוטל מוש"), ים אפור שלא נגמר ואויר צח ששורף את הריאות.
העיירה הדרומית הראשונה שאליה הגענו Whittier.
על המים, סירות דייג קטנות, מפלים שיורדים על לכביש, אבל זה שטויות. העיקר שהיה קפה. מפה יצאנו לשיט קרחונים. ואמנם זה נשמע טוב ויפה (ואכן זה כך) בין הלחץ שאיזה ילד יפול מהסירה לבין שאיזה ילד (מעניין באמת איזה…) יעיר את מפלצת השלג ב FROZEN
עם שאגות דוב הקוטב הג'ינג'י, במקום לקפוא למראה הקרחונים…אני בעיקר הזעתי.
ת'אמת – סוף. עוצמה, יופי, שקט. הטבע בהתגלמותו. להנציח כל זווית. מזל שהמתבגרת לקחה פיקוד וישר גמרה לי את הבטריה בטלפון בתמונות סלפי של עצמה מול הקרחון. חבל רק שהקרחון בול מאחוריה ומה שרואים זה 783 תמונות של שיער מתנפף ועיניים מצועפות ורק אם ממש מסתכלים מקרוב רואים איזה פיסת צופצ'יק לבנה שממנה אמורים להסיק שזה הקרחון הגדול ביותר באמריקה הצפונית. העיקר שיש לה תמונה לפייס.
שוב לקראוון ושוב דרומה עוד יותר ל Seward עיירה מתוקה, קטנה בתיזאילנוח. שתי מוניות פה, 4 מסעדות (יוונית עם אוכל איטלקי, מבשלת בירה, ותאילנדית- שילוב מנצח אם לא תמוהה משהו)ו 8 ברים. פה ארגנתי פעילות משפחתית באקסטרים – קאייקים לאורך חופי אלסקה, במים קפואים, מעלינו נשרים ומתחתינו ליוויתנים. ממש לתפוס את כדור הארץ בביצים. רק מה??? הקטנה קטנה שלנו לא הגיע לרף הגיל האפשרי ??? חבל!!!! אוי כ"כ חבל!!!! ממש באסה…….טוב….אם אין ברירה – אני אקריב. אשאר איתה על החוף,
לא ,לא זה בסדר……אה…..יש פה בית קפה קטן שקט, נעים רגוע??? טוב, אין ברירה – אני רק אחכה פה, מבואסת שלא יכולתי לצאת לקור, לרוח לרטיבות ולילדים שמקטרים שהוצאתי אותם לחיק הטבע. אני רק אקח איזה תה קטן ואתקע את הקטנה פה לידי עם האייפד. שטויות….אני בטוח אצטרף לטיפוס קרחונים שיש בהמשך הטיול.
רגע….רגע….מה??? מה זה השטויות האלו של קרע בגיד בכתף ואתה לא יכול לצאת עם הילדים….נראה לך??? לא קרע לא גיד ולא נעליים!!!!! בניתי…אמממ ….הילדים בנו על זמן איכות עם אבא……פתק מהרופא יש לך?? גם לי יש פתק….גם מסוג של רופא….יותר כמו פסיכיאטר….להקריא לך??? בבקשה – לאשתו של גיל דודקביץ שחושב לרגע שהוא אולי במקרה ינצח פה בוויכוח וכבר מלכתחילה הוא ממש ממש טועה אני רושם 93 דקות של דממה בבית קפה הרחוק ביותר מבעלה ושמגיש גם קוראסון שקדים וגם עוגת גבינה נון פאט אבל גם אם לא נון פאט זה בסדר, ללא ילדים או בעל בסביבה כדי לשמור על שפיות נפשית זמנית וכדי שלא תמצא את עצמך, אממממ כדי שבעלה לא ימצא את עצמו ישן ליד הצינור לריקון מיכל הביוב בקראוון. כן…..זה גם סוג של פתק.
למתעניינים – השייט קיאקים היה מהמם. לאם שלום, לבעל not so much
