נגמרו לי התירוצים – "לפני לידה" "אחרי לידה" "מניקה" "עוברת דירה" "הילדים עוד בבית" "אוטוטו החגים" "כואב לי הראש" "חייבת לעשות פנלים"……אז ממש אין ברירה ואחרי שכבר שנה אני עוברת לידו בדרך "ל" ובדרך "מ" החלטתי לאזור אומץ ולגשת אליו. אפילו לפצוח בשיחה קלה.
"אמ…פנוי?……אה……רק ב 1 בצהריים? בסדר……מה להביא?…..את עצמי?! (אני מסמיקה ומצחקקת (ממתייי אני מצחקקת????))…..אה – אולי גם בגדים לאחרי המקלחת….בסדר….." מסתובבת ופונה לכיוון הבית בלב מתרגש וחושש, רק שאף אחד לא ידע, לא יראה אותי – הרי שזאת הפעם הראשונה – לא יודעת איך יהיו הביצועים – מתה כבר להיות אחרי.
ספינינג, חברים.
לא נעים, בכל זאת טרייבקה. מנהטן. המציאות מחייבת. אין ברירה. לפחות רק כדי להגיד "לא יכולה להפגש לקפה אני בדרך לספיניניג".
ואם לדייק – זה לא ספיניניג. זה soul cycle. מי שקצת מכיר כבר מהנהן ולוקח שני צעדים אחורה. הספיניניג זה החלק הקל. כל השאר זה הקטע.
לפני השיעור הצטיידתי בצו האופנה לשיעור – גופיית לולולמון, טייצ של אנדרארמור, וחזיית ספורט של המקום (עלתה כמו המנוי השנתי). אספתי את התלתלים עם קצת מוס וכולי מוכנה ומזומנה.
לשמחתי בשיעור של אחת בצהריים יש בערך 3.5 אנשים, יותר נכון עקרות בית, על 456 אופניים. אמאמאה – זה כבר האימון השלישי שלהם היום. את הראשון עשו ב 5 בבוקר (כן – חמש (!!!) בבוקר ) בכיתה מפוצצת שנרשמו אליה כבר לפני שבוע. אז זהו – ככה זה בכל יום בשבוע…..חוץ מרביעי, מסתבר.
הגעתי בשאננות לתפוס איזה מקום שאני רוצה, אבל מהר מאוד Courtney, 2 מטר-בלונד מסנוור- שיניים עוד יותר- שפתיים בשרניות (גם אני ישר ציקצקתי "בווטוקס")- תחת מושלם – עם ראש מוטה שמאלה (כבר כאן הייתי צריכה לדעת שיש מה לחשוש) בקבלה התפוצצה מצחוק ואמרה משהו שנשמע כמו "נראה לך??!!!! זה יום רביעי היום – הכיתה של Sandy כאילו כזה, דהההההה!!!! הכל מפוצץ!!! אבל את תדאגי יש רשימת המתנה של 982 אנשים – נראה לי שיש לך סיכוי טובJ
בעודי מחכה מלאת אנרגיות של אחת מהחבר'ה, אני קולטת את הנשים מסביבי. כי כנראה הסימנים על הקיר (או יותר נכון, בקבלה) לא היו מספיק ברורים קודם – נשים בגיל אבסולוטי של 18-45 שכולן הן 2 מטר-בלונד מסנוור- שיניים עוד יותר- שפתיים בשרניות – תחת מושלם – עם ראש מוטה שמאלה עולות ותופסות את האופניים מסביבי.
לשמחתי Ashley או Macy או Jenny או Kerry לא הגיעו – אז התמקמתי בין בלונדה א' עם הטייצ המנומר לבלונדה ב' עם הטייצ המפוספס. הקלקתי את הנעליים לסד העינויים ועם חיוך רחב (שישאר על שפתיי עו 34 שניות) המתנתי.
ואז זה התחיל. האורות נכבו, הדלתות נסגרו ב"קליק" רועם (לפי דעתי ננעלו), נרות הודלקו מסביב לחדר וכל הסובבות אותי התחילו בזימזום עמוק ושקט. Sandy האלילה נעמדה על במה מול הנתינים ונתנה את האות – ובבת אחת כל 634 הבנות מסביבי החלו לדווש, לעלות למעלה, למטה, הצידה, הפוך, עם או בלי ידיים, שמאלה וימינה בקצת אחיד של חייל בתפקיד לקצב טרנס מממממטטטורףףףףףףףף.
אני ממוקמת לי מאחורה, מנסה לא ליצור קשר עין עם אף אחת ומקללת את הרגע ש Courtnay בקבלה אמרה לי “OMG – you are going to have sooo much fun!” פאן בתחת המושלם שלה. על כל דיווש שלהן אני בקושי עושה חצי דיווש ואז חייבת לעצור, לשתות מים, להעיר את עכוז השמאלי שהתנוון על הכיסא ולנסות ליבש את הזיעה שיוצרת שלוליות מתחתי ומבטי חלחלה מהמחומצנת לידי. מראה מאוד לא מלבב אשר הורס את ה "Energy" (כמו שהן קוראות לזה) בחדר.
בעודי מסננת דברי נעצה בין שפתי אני קולטת את Sandyהשטנית מסתובבת בין הבנות – נעמדת מול החלשות שבחבורה – וצורחת לתוך המדונה שלה (מיקרופון שמחובר לראש) דברי עידוד,קללה, מוטיבציה לפנייה. אני קולטת שהיא קולטת אותי. שיט. בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. אני מתקפלת קטן קטן על המושב המיניטורי. אין מנוס היא מולי. אני מדוושת כדי להציל את חיי אבל היא לא מרפה. ופה היא עושה משהו שעוד לא נעשה בשיעור ספינינג – היא מורידה את המדונה ולוחשת לי באוזן בטון שקט ומודאג "תגידי, את פצועה?", אני מביטה בה במבט כמעט נעלב אבל מלא הוקרה על ההתעניינות "לא, ממש לא, מרגישה מעולה" – מסתבר שהיא בסה"כ בסדר – ממש איכפת לה ממני, אני נרגעת.
מבטה מתחלף למבט מלא גועל וכעס, היא לובשת בחזרה את המדונה, מסדרת את המיקרופון מול הפה וצורחת לתוכו בטון שטני צורם
מבטה מתחלף למבט מלא גועל וכעס, היא לובשת בחזרה את המדונה, מסדרת את המיקרופון מול הפה וצורחת לתוכו בטון שטני צורם
“Then, WHAT THE FUCKKKKKKKKK!?!?!?!”
