לפני חצי שנה בערך בשיחה היומית עם אמא שלי (כן, יומית) – העלאתי את הרעיון שהיא ואבא שלי יבואו לבקר מסביב לפסח ונחגוג פה ביחד את החג.
העיניים שלה ישר נדלקו (כבר יודעת איך זה נשמע דרך הטלפון…..רגע – לכל מי שלא מבין למה אנחנו לא בסקייפ או ווטסאפ או אוווטרבר…..אם הילדים לא מתרוצצים ונאבקים ברגע – אין סיבה ממש לגשת למחשב – אני הרי לא פונקציה במשוואה פה)
טוב – ישר העיניים שלה נדלקו ואז התחיל תהליך החישובים – חישובי הימים שתשהה פה פלוס הטיסות מינוס הצטרפותו של אבי בחזקת הג'ט לג במכפיל של הקומה שבה אנחנו גרים – זה פחות או יותר חשבון ברמת אלגוריטמים דיפרנציילים עם שורש רבועי פונקציונלי
בפולנית.
ככה אנחנו שתינו 94 דקות רצופות בטלפון עם לוחות שנה (כן – אולד סקול) כשמידי פעם נשמעים משפטים כמו
"רגע אבל ב17 לאפריל לאבא יש תור לספר אז אחליף את זה עם אילנה מהדיקור שתבוא במקום יום איסוף הגזם ממש אחרי עוזרת שיכולה לבוא רק בימי שני ב4 אחה"צ ואז בעצם אם יש טיסה מקיסריה ב 8:32 בערב – אז יוצא בול….."
או
"אם אני מגיעה ב 23 ולוקח לי יומיים להתאפס מהטיסה ועוד 5 ימים אנחנו בעיר וגילי טס ל 7 ימים ויום לפני אבא מגיע אחרי שהוא 13 יום בגרמניה בטיסת לילה עם 7 עצירות בדרך ואז שנינו עוברים לדירה ל8.5 ימים ובינתיים גילי חוזר ורוני מגיעה ל3 ימים אז כמה זמן לוקח לרכבת להגיע לרעננה???"
אחרי שהזענו כהוגן ואני מזמן כבר פיספתי את שעת איסוף הילדים מהמוסדות. ניתנקו וכל אחת הלכה מרוצה לדרכה.
נראה לכם??? בעצם פה התחלתי תהליך אל חזור של לילות ללא שינה (שלה – לא שלי), בדיקה יומית של המזוודה על המשקל (שלה – לא שלי), ולחץ הסטרי מנקיון הבית (שלי – לא שלה).
טלפון. אמא שלי על הקו בטון קודר.
"חן, איך אני ישאיר אותו לבד?"
"את מי, אמא?"
"את אחיך הקטן, זה חג והוא תמיד עושה איתנו או את הערב או הצהריים של אחרי….ואני לא אהיה…..מה הוא לא יחגוג איתנו?? תדברי איתו – תסבירי לו שאת ממש מבקשת שנבוא להיות עם הילדים ולעזור לך קצת. שלא יעלב. אני ממש דואגת"
"טוב, אמא – אדבר איתו"
"את יודעת מה? אני אדבר איתו – שזה יבוא ממני – שהוא ישמע את זה מקור ראשון ולא יחשוב שאנחנו עושים לו את זה מאחורי הגב"
"טוב אמא, תדברי איתו את"
"כן – אני עכשיו מתקשרת….אולי בעצם אני צריכה להגיד לו את זה פנים מול פנים"
"רעיון טוב אמא"
"טוב – אני עכשיו מתלבשת, עושה פן ורצה אליו בפקקים של חמישי בערב במיחוד להגיד לו פנים מול פנים"
"יופי"
"כן, זה יהיה לא קל לעמוד עכשיו 17 שעות בפקקים במיוחד בשביל זה אבל אני לא רוצה שהוא ישב בבית ויחכה לדעת מה קורה."
עכשיו – mind you –
ה"ילד" בן 35, נשוי ואב לילדה, אנחנו מדברים על חצי שנה לפני ליל הסדר וברגע זה ממש הוא כנראה אצל "שמש" מתלבט אם להוסיף לסבי"ח חריף או עגבניה.
עוברים יומיים , אנחנו עדיין חצי שנה לפני הנסיעה פחות יומיים.
"איזה מעיל להביא?"
"נראה ממש לפני שתגיעי מה יהיה המזג אויר"
"אוקי"
"ואיזה נעליים – מגף או שטוח או התעמלות?"
"נראה ממה שלפני שתגיעי"
"אוקי"
"להביא גופיות טרמיות?"
"נראה ממש לפני שתגיעי"
"אוקי"
"ומה את רוצה שאכין לסדר?"
"אם…..אמא…..בואי נחליט ממש לפני הסדר"
"אוקי"
"את רוצה שאני או גילי נכין את הבשר?"
"בואי נחליט ממש לפני הסדר"
"אוקי"
"וכבד קצוץ – יש לכם מטחנה?"
"לא"
"מה נעשה???"
"נזמין"
"מה תזמיני מטחנה במיוחד בשביל זה?"
"לא, נזמין כבד קצוץ"
"אה….אז אולי גם גפילתא פיש?"
"טוב"
"אה….מה השעה אצליכם…למה את לא ישנה???"
"ביי"
ככה עברה חצי שנה עם שיחות דומות – חלקן הזויות יותר חלקן פחות….כמובן שהכל מהתרגשות ושמחה – מצד שתינו.
אני כמובן מצידי איך שהורדתי את השפורפרת (טוב – איך שלחצתי על הכפתור האדום בטלפון) הבטתי סביב והתחלתי באטרף ניקיון. – סדינים, ציפות , שטיחים, גרביים שהתגנבו לפינות נסתרות בדירה ועשיתי הכרות מחודשת עם השואב.
גילי מצידו יושב לו על הספה עם המחשב על הרגליים (כן – מודעים לעניין ספירת הזרע…..לשמחתי זה כבר לא רלוונטי….) ובנונשלנטיות שכ"כ נפוצה לגברים בני 40 פלוס, במשקל בינוני פלוס ושיער גולש מינוס, העיז והניח את כוס הדיאט קולה על השולחן ללא תחתית.
"מה אתה עושה???? אתה לא נורמלי!!!"
הוא נורא נבהל , קפץ מהספה, כמובן שפך את הדיאט קולה והפיל את המחשב
"מה קרה??? " הוא צעק
"אמא שלי מגיעה!!!"
"מתי???" הוא ישר החוויר
"עוד חצי שנה!!!
"אה" – התיישב בחזרה בעוד הצבע חוזר לו לפנים
הערת המחברת- בעניין הסדר והניקון – התפוח פה נפל די רחוק מהעץ ומזמן כבר היא הפסיקה להעיר לי להרים את מגבת הרטובה מהריצפה (פעם אחרונה היה בגיל 21)
אבל מאז באמת היא לא ביקרה או אמרה לי משהו שאני עושה לא בסדר בעניין ענני האבק בבית או המדפים במקרר שניכרת בהם דביקות כל שהיא…..
פעם אחת התפלק לה "כשהעוזרת מגיעה את יכולה בעדינות להגיד לה שהיא יכולה לנקות את האבק מהתריסים" אבל שוב – זה ממש לא היה מכוון אלי בשום צורה.
עברו השבועות, מסדר המפקד ניהיה מוקפד יותר ויותר מיום ליום ושעת הש' הגיע.
(לא משנה שצץ בלת"ם שבוע קודם שבו עברנו דירה 24 שעות לפני שהנשר נוחת ועד 32 דקות לפני כניסתו לדלת עוד פרקתי קרטונים)
אז…הנשר הגיע – סבתא חבי, וכמה ימים אחריו האלבטרוס הגדול, סבא מיקי.
בסוף הביקור שלהם פה הם הניפו דגל לבן אחרי התיזוזים, טיולים, מסעדות, פעיליות וחוגים שמלאנו בהם את זמנם
היה כייף, משפחתי, פעיל ומאחד.
זכינו גם לביקור של דודה רוני וחברה שפינקו את הילדים – במיוחד את נויה, ודודים שעצרו במיוחד לחגוג איתנו.
סוף טוב הכל טוב.
אה – ואם דאגתם לדעת מה קרה בסוף…..הכבד קצוץ היה אחלה, ויתרנו על הגפילתע, גילי הכין את הבשר, היא הביאה את המעיל פוך הדק וגםםםם את המעיל פוך העבה, חולצות טרמיות ונעלים שטוחות.
אה – שכחתי ….על אמא לא אומרים "היא"
1 מחשבה על “על אמא לא אומרים "היא"”
ענק.
ושכחת את החבר שנחת פתאום ללילה על הספה בסלון! שוב תודה רבה חברים!