יושבת בקומה ש 23 של בניין בדאונטאון טרייבקה – אחת בבה"ס (תודה לאל), אחד בחוג בישול (אל תשאלו) והאלופה במשחקיה למטה. סוף סוף שתי דקות לעצמי אחרי חודש באמת לא קל – גם במושגים ניו יורקים.
אבל בין התמוטטות כל המערכות סביבנו כשכל מה שיכולתי לחלום עליו זה לחזור לאבן יהודה (באמת כך!) – שאמא תעשה משלוחי שניצלים, שהשכנות יקחו פיקוד על הילדים, שהחברות ינדנדו בסמסים לראות אם אני חיה ואני אוכל למות לי בשקט בפוך (ושגילי לא יחטוף את הג'ננה לדאוג לכל הזאטוטים מסביבו לבד (גם הבייביסיטר נדבקה ונעלמה ל10 ימים)) היה אור קטן בקצה המנהרה – סופ"ש ארוך של סקי עם הילדים מחוץ לעיר.
נתחיל מהשורה התחתונה
לעשות סקי אינו שווה ל לעשות סקי עם ילדים. אין שום דבר שאפילו מזכיר את זה אבל חייבים לחשוב בגדול –
כדי שפעם אחרי שנשקיע ת'נשמה בשיעורי סקי, בציוד, בנסיעות סיוטיות לתוך הלילה לאיזה בקתה שכוחת אל, להמתנה בתור באמצע סופה לקנות כרטיסים לרכבל ולהחנק כל היום בלודג' עם תינוקת דביקה בעודנו מחכים לזאטוטים שמזמן שכחו אותנו כבר על השלג…….הטיפול הפסיכולוגי של הילד בן ה 20 לא לגמרי יהיה אשמתנו.
כל התפילות שלי לאלוהי "סקי עם ילדים" נענו –
אחרי עטיפת הילדים ב7 שכבות (גופיה, חולצה תרמית, סווצרט, מעיל, כפפות פליס + כפפות נגד מים, צעיף פליס, טייצ, מכנסי סקי, כובע, קסדה, 3 זוגות גרביים וצ'פסטיק) כי לי היה קצת קר, הם קיטרו, בכו ורבו אבל אני דבקתי במשפט שפולניות טובות ויפות ממני אמרו לפני "הם עוד יוד לי על זה" והתעלמתי באלגנטיות – לא ממש – ליבי בדיוק מרחה עלי צ'יריוס לעוס….אבל סוג של.
הגענו לאתר ושם אחרי איסוף של מעט ציוד – סקיס אדומים, מגפיים כחולים, קסדה כסופה לגור ובורד שחור, מגפיים צהובות וקסדה מנצנצת לנויה דיאדנו בשיירה בכיינית ומנוזלת לכיוון הדלת של הסקי סקול (שנבנתה לדוגמניות עם ידיים חופשיות לא לאמא עצבנית שמחזקיה בערך את כל חנות השכרת ציוד הסקי ביד אחת, ילד מילל ביד שנייה, תיק נישנושים על הכתף ודוחפת על כף רגלה השמאלית עגלת טנק עם תינוקת צורחת. )
שם סבתא מחיוכת שכבר ראתה הרבה אמהות מזיעות לפני בהנף יד אחת אספה את הציוד ממני וביד השניה את הילדים – את כוללללםםם!!!!!
עם קצת אבקת קסמים ומילות כישוף תוך דקה וחצי הילדים היו נעולים וקשורים בתוך הציוד, מחויכים ומאושרים ועושים את דרכם רחוק רחוק ממני לגבעות המושלגות אי שם בפינסילבניה. (בפועל – הם נעלמו מאחורי פרגוד מתנדנד לעבר תלולית שלג בגובה של ארמון בארגז החול בגן ריצרץ – אבל מי סופר….העיקר שזזו מרדיוס שלושת המטרים ממני).
הקטנה אופסנה במשחקייה באושר ובעושר (הבייביסיטר פה היה כ"כ זול שעכשיו אנחנו שוקלים לסוע שעתיים בערב, לאפסן וללכת באתר סקי לסרט מאשר להזמין בייביסיטר במנהטן) וגילי ואני נשארנו ל-ב-ד.
בלי לשים לב, בעודי עוד מתלבטת איך הילדים ישרדו בלעדי ב"כל הטוב הזה" מצאתי את עצמי על רכבל שמוביל אותי ל….אין לי שום תאור אחר חוץ מ…..גן עדן!
כל מושג "ילדים" "תינוקת" "בקבוקים" ו-"אמא, תגידי לו" נשכח כלא היה וגילי ואני בילינו כמו ילדים בני 20, ללא דאגות, 20 קילו פחות, עם כושר של סוסים. (כן כן – אחרי הנפילה הראשונה נזכרנו שאנחנו קצת יותר זקנים, עם 40 קילו יותר, כושר של נמלה צולעת וגמישות של קרנף).
הילדים נזכרו בנו בערך ב 4 אחה"צ מאושרים, סמוקי לחיים עם ניצוץ חדש בעניים. עם חוויות ועייפות – בדיוק במידה הנכונה. ומהר מאוד חזרו לעצמם ("אמא, תגידי לו- הוא עובר את הקו באוטו") כאילו לא הגשימו היום את החלום של אבא של סבא שלהם (שאפילו לא יכל לדמיין אותו אז) כשהוא עשה סקי בתחתונים על האלפים באירופה עם סבתא מימי). באמת.
קצת חוויות :
