אניוויי, אז קבעתי עם בייביסיטר מנפנפת שיער, בערך שנה גדולה מהגדולה שלנו שתבוא לשמור על הילדים כשהם משחקים באייפד…אם חס וחלילה נגמרת הבטריה או צריך לחמם את השאריות פיצה מלפני שבוע, כדי שנוכל לברוח קצת. ואחרי פרידה שדומה לסרט תורכי של שישי בצהריים, קפה קטן מהמקום בפינה, עוד נשיקה אחרונה ודי יצאנו לדרך כמתוכנן מוקדם בבוקר ב2 בצהריים ל6 וחצי שעות של שכרון חושים. היעד סונומה, איזור היין והיקבים מהטובים בעולם, רווי כרמים ירוקים עמוסי אשכולות, שניה לפני הבציר, גבעות מתגלגלות אל תוך האופק וריח משכר באויר. מה רע? החיים הטובים, ניקוי ראש, ריאות וצ׳אקרות.
״רגע , אז את חושבת שזה בסדר שאנחנו ככה נעלמים להם?״ הוא עדיין חופר. אתמול בערב, כשהושבתי את הגדולה לשיחה רצינית היה לי קשה להיישיר אליה מהבט. ״אממממ…תקשיבי, אני צריכה לדבר איתך על משהו״ היא מסתכלת אלי במבט מודאג כאילו מישהו השבית לה את החשבון סנאפצ׳אט. ״אמא ואבא…תראי……צריכים קצת זמן ל…..״ ״ אמאאאאא, יאק….גט אה רום……….אנ׳לא רוצה לדעת………טי.אמ.אי……..״ היא יורה לעברי. ״לא ,תביני, לא זה……אנחנו פשוט רוצים לצאת לכמה שעות…..ככה …..ב….בל….בלע….בלעדכם……״ אני יורקת הכל החוצה ומשפילה את מבטי. שקט. דממה. אין קול ואין עונה. אני מרימה את ראשי ורואה מולי נערה זוהרת מאושר, עיניים נוצצות, וחיוך מאוזניית ביטס אחת לשניה. ״זה בסדר מבחינתך??? לא תישבזי ככה להשאר בבית ולא לעשות כלום…״ וכבר איך שאני ממשיכה אני קולטת את הגול העצמי….״רגע, אימוש, זאת אומרת שאני לא צריכה לקום בבוקר כשעוד חשוך, להכנס לאוטו עם הקטנים, לסוע לעוד איזה מוזיאון, גשר, שער, פארק (שמעניין ת׳סבתא ש׳לי) להסתובב כל היום ולשמוע את ההסברים ההסטורים שלך על מה את עשית פה ב1457 לפני הספירה, לריב עם אחי אם הוא עבר את הקו באוטו ולשמוע אותך צועקת עלי שאנמיך את המיוזיקלי???״ הבנתי. ממנה לא תבוא ישועת ריגשות האשם. אוקי. ניסיתי אותו דבר עם הקטנים…..הם מלמלו משהו לגבי ריפיל לפופקורן וחזרו לזוטופיה 2 באייפד. חוץ מהגבר גבר את אף אחד זה לא ממש עניין שרצינו לברוח קצת.
יצאנו, עברנו את ערפל העיר ומולנו שמים כחולים, המרחבים ואף קול מהמושב האחורי. המטרה היתה 17 יקבים, 83 טעימות, 4 ארוחות צהריים ועצירה באאוטלטים שבדרך. כל עניין הילדים, ההורות, נשכחו ביציאה האחרונה מהגולדן גייט ברידג׳. ״מזל שהוצאת אותנו קצת….רק שנינו……כמו פעם……להתחבר מחדש״. אני נמסה ומסתכלת על בעלי בערגה.
יקב ראשון, בכניסה עוד ניסיתי להוריד עם רוק את שארית היוגורט שנמרח עלי מהקטנה בבוקר. זהו, מוכנים. לקחנו נשימה עמוקה ולאט לאט עשינו את דרכנו על שביל קליפות התפוזים (סתם……אבני חצץ שיבאו מפירנצה) והתיישבנו בעקבות המארחת הקליפורניה בלונד במבנה מעוצב על בר אבירים כשמסביבנו רחישות פכפוך היין וצלצלולי הכוסות. בריזה קלה וריח הגבינות באויר. או, דה גוד לייף. נרגענו. הסתכלנו אחד לשני בעיניים. טעמנו. צחקקנו. שתינו. ירקנו. החזקנו ידיים. טעמנו שוב. עשינו סיבוב בין הכרמים. שקט. עוד טעימה הפעם של פינו (קודם זה היה שרדוניי). קמנו. התחבקנו. הלכנו לאט לאט לאוטו ועברנו ליקב הבא.
גם פה.טיילנו בכרם. חייכנו. טעמנו. נישנשנו (שוב). אצבע נגעה באצבע. אנחנו כבר קצת סמוקים. הבטנו לאופק. איבדנו את תחושת הזמן. אין לנו מושג אם עברו 60 דקות או 12. כל הרוגע הזה……לא חווינו אותו מאז שנת ….לא מגלה. וואט נאו?
הוא מסתכל אלי בעיניים מצועפות. אני מביטה בו…ועדיין רואה חוסר שקט. מסכנציק, הוא מחזיק את העולם על כתיפיו, העומס, הלחץ, ההחלטות היומיומיות, הטיסות, אחריות המשפחה, מעבר הדירה. לא פשוט. אולי פה הוא טיפה יצליח לשחרר. אבל אני רואה שהוא עוד לא שם. אני לקוחת את ידו בידי ומסתכלת אל קו האופק הדק. נושמת עמוק ומקווה שגם הוא לקוח קצת אויר כדי לשחרר.
״אני רק בודק מה השעה״……הוא מוציא לאט את הסלולרי מהכיס.
20 דקות אח״כ אני פוזלת לעברו ורואה שהפנים רגועות, יש חיוך קל על שפתיו וכל גופו אומר ״באנה, זהו, נרגעתי, אני כמעט בנירוונה והכל סבבה״ כל תלאות היום נעלמו כלא היו והניצוץ בעיניים חזר.
אבל רגע??? הוא עדיין בודק מה השעה???
אני מחדדת את מבטי. מה זה שם??? מסתבר שהשעה עכשיו פוקימון וחצי והגבר גבר שיצא איתי לאחו כדי להתחבר מחדש, מתחבר כרגע צמוד צמוד לפיקאצ׳ו.
נושמת עמוק פעם נוספת, משלימה עם גורלי, מרימה כוסית לחיי הגאונים בנינטנדו וגומעת את שארית המרלו.
