תמונה משפחתית

היא כוללת את כל האלמנטים הדרושים לצילום מושלם: נוף סוף הדרך, חיוך צחור, אף תזוזה או מריחה מהמצולמים, חיבוק אוהב ומצב רוח טוב.

משמאל לימין:

גור – אה…בעצם הוא בקידס קלאב ובדיוק בין שעת בריכה ל snack time…."אמא היום יש ציריוס בצבע ורוד זוהר – אני לא יכול לעשות sign out באמצע"

נויה – אה… בעצם היא בדיוק עושה שיעור catch בטרפז ואחכ שיעורי שייט בקטאמרן – אז לא ממש יכלה להתפנות

ליבי – אה… ברגע שהיא פתחה את העיניים הבוקר היא מילמלה משהו בין "בקבוקי" ל"קידס קלאב" אז ישר איפסנו אותה בקידס קלאב למרות מחאותיי (הלא כ"כ רמות) וחיזוקים המאוד חזקים של גילי

גילי – אה…. בעצם הוא מאוד עסוק ולא יכול הפתנות לצלם את משפחתנו הנחמדה

כי הוא בדיוק בין הבירה לטניס……נראה לכם!!!! בין הבירה לנימנום

ואני – לא מאמינה שאני ברפובליקה הדומינטיקנית בחופשה משפחתית….רק שהיא לא ממש מפשחתית

אני אפרט:

בעקבות החורף, אחד הקשים שזקני צפת זוכרים פה בניו יורק, החלטנו לברוח לכל מקום שלא דורש שלושה סוגי מעילים (פוך, פוך טרמי, פוך לערבות סיביר) ושרשראות לגלגלים של העגלה כדי לצעוד עם הילדים לבהס

אז מהר מהר פתחנו את העמוד האחורי של הניו יורק טיימס וחיפשנו דיל של ועד עובדים שכולל פנסיון מלא וטיסת צ'רטר זולה

מכיוון שאנחנו לא חברי ח.ב.ר ואין לנו אח בארגון המורים המקומי לא יכולנו לסגור על מלון 5 כוכבים עם מסג'יסטית צמודה בג'מייקה אז הסתפקנו בקלאב עלוב ברפובליקה הדומיניקנית כשהמסג'יסטית 150 מטר מהחדר.

לא נורא.

(רגע – גילוי נאות – את החופשה הנ"ל סגרנו כבר לפני שנה בערך כש4 משפחות שונות פה אמרו לנו "אתם חייבים…." אז מי אנחנו שנגיד "לא" אם ממש אבל ממש חייבים…אז ממש לא היתה ברירה (הרי לא ממש רצינו) וסגרנו – כדי להיות, כמו תמיד, חלק מהחבר'ה)

לענייננו-

כמובן יומיים לקראת הנסיעה גילי לא היה בבית עקב פגישות עבודה וכמובן גם הפעם כמו בכל נסיעה שהייתה לו בחורף האחרון היתה סופת שלג מהסרטים, כשעין הסערה ממש מעל הדירה שלנו וחצי משדות התעופה בחוף המזרחי נסגרו. הוא כמובן עדכן ברגע האחרון שהוא חוזר בשישי בלילה במקום בחמישי בבוקר. שימו לב – הטיסה לאיי השמש העולה (לא יפן  – אבל יש שמש)  בשבת. הודעתי לו שאם במקרה הוא לא מספיק להגיע – אני (והילדים גם לצערי…..) עולים על טיסה לאי המבטחים – with or without him

הוא קצת נלחץ שנויה תסתובב על חוף הים בביקני ללא השגחה הורית מספקת (צודק – הוא מכיר אותי ככ טוב וידע שברגע שאגיע לחוף אתנפל על איזה מוחיטו ירקרק וריקרדו שחרחר ואתכחש לכל דבר שחולק איתי את שם משפחתי הקצר והקולע) אז ישר נחת אלינו שעה לפני הטיסה ועלה על בגד ים, מתחת למעיל פוך – כמו ארבעתינו, כשבחוץ שלג יורד על עירי.

המראנו ,נחתנו וישר לים.

בעצם – ישר להפקדות -נויה לפלוגה א', גור לפלוגה ב' וליבי לפלוגת הקואלות.

זהו – כאן בעצם הסתיימה החופשה המשפחתית שלנו – יותר לא ממש ראינו את הילדים, מידי פעם זזנו מהחוף באזימוטים שונים לבדוק שנויה לא ברחה עם קריסטופר לעבר השמש השוקעת ושגור לא שכח במקרה לעלות לאויר בבריכה הילדים.

ליבי מידי פעם עשתה קולות של "אני רוצה אבא ואמא" אבל אז כשראתה שאנחנו שני פדלאות על החוף ישר מלמה "קידז קלאב" וגילי התעורר מתרדמת מי הטורקיז הנפוצה וטס איתה למטפלות המולטיות…..ביננו הוא גם היה נשאר שם לטיפולן המסור בכייף.

ביום האחרון המועדונים למינהם היו סגורים אז הילדים נאלצו לבלות איתנו את היום – אני כמובן שמחתי מאוד -האשמה האמהית מפולניה קצת נרגעה ות'אמת כבר לא היה לי על מה לדבר עם גילי (כמה אפשר….). הילדים לעומת זאת – פזלו הצידה בכל רגע נתון איתנו לבדוק אם במקרה איזה מדריך עובר בסביבה כדי להתנפל עליו שיציל אותם מההורים המצ'עממים.

גור אפילו נתפל לאחד הטבחים בהפסקת

הסיגריה שלו, טפח לו על הגב והסביר " if you are looking for me – I'm here"

בצער רב וביגון קודר נפרדנו מהמקום המדהים שהיינו בו – האי יפיהפה, התרבות בו עשירה, והנופים חבל"ז…ככה אומרים – אני חרשתי 3 מטרים רבועים ממנו – בין המוחיטו, המשקה הירקרק לריקרדו, הברמן השחרחר.
לעוד תמונות: http://tinyurl.com/psm8v3n