באוגוסט 2012 עשינו את כל מה שמשפחה ישראלית שגרה בארצות הברית עושה: פרקנו את המזוודות מהביקור בארץ, עשינו טיפול כינים לילדים, וסגרנו חופשה לקאריבים לפברואר 2016. מה לא?
לא שרצינו, בחיי, אבל ככה עושים פה. לפני הכל – סוגרים חופשות – חצי שנה, שנה, שנתיים מראש. שיהיה. לא סתם אנחנו בארץ כ״כ לחוצים – אין שום סיבה להשאיר כרטיסי טיסה על השולחן לעוד ארבע שנים אם אפשר כבר לסגור עכשיו במקום שבליל הסדר כולם יהיו באייפונים מנסים סלגור ׳דיל׳ לטיסה עוד שעתיים לבוקארסט.
אניוויי. אז סגרנו. אמרו יש איזה אי אחד שעוד לא כ״כ גילו. שבמקרה הוא כ״כ מנותק שרק עכשיו התחילו אליו טיסות ישירות מארה״ב. כל שעתיים.
הוא כ״כ לא קשור לכלום שאפילו לא ממש מדברים שם משהו מובן. בטח לא אנגלית. במקרה אם כבר אז טיפה, טיפטיפונת, ממש קצת, ככה רק אם חייבים לצעוק ׳צונאמי׳ או ׳רעידת אדמה׳ אז אומרים משהו בצרפתית.
אז אם אומרים – לא ניקח?! לקחנו. משהו ככה רק להרגע מהחורף האין סופי במנהטן (זה שהיינו בקריסמס עם כפכפים השנה באמת לא נחשב), לקראת עוד כמה חודשי קור, ובינינו , הרי מה לא עושים בשביל איחוד משפחות. במקרה שלנו אב שהוא הנוסע המתמיד, מתבגרת שהיא הבליינית המתמידה (ממש מתמידה מצטיינת), ההיפראקטיבי שצריך קצת ויטמין ל׳ (לפרק, להרוס, לבדוק) וקטנה, סוף סוף שמלות הקיץ שהיא מסתובבת איתן במינוס שבע עשרה מעלות צלסיוס יהיו רלוונטיות ולא יעשו לסבתא שלה התקף לב דרך הסקייפ.
ואני, מה כבר ביקשתי? לקרוא 8 עמודים שלמים ללא הפרעה. על מיטת חוף שמתחתיה חוף לבן. וטיפה לפני מים בצבע טורקיז. ובריזה. בריזה עדינה עם ריח קוקוס. ואולי איזה קאטמרן ששטה באופק. וגם חשופי חזה בני 18….אמממ…..42.5 שמטיילים על החוף. וקוקטייל.
אז נסענו. ׳הוא׳ הזהיר שאולי יצטרך לעבוד תוך כדי (בעיה שלו) והילדים גילגלו את העיניים למשמע המקום השכוח אל שבקושי גם מוצאים על המפה. אחרי שכל הדרך לשדה התעופה טחנתי לילדים לגבי חשיבות זמן איכות משפחתי, והקשר שלנו אחד עם השני, וכמה חשוב המגע והקירבה הפיסית שלנו לבני משפחתינו, אחרי הטיסה הקצרצרונת בת 4 שעות הרגשתי שעשיתי טעות. ג׳יזס קרייסט. איך אעביר 6 ימים איתם???????
פרקתי מזוודות, הכנתי את הספר והזמנתי מסג׳. זהו. מוכנה לחופשה משפחתית. הסתובבתי לילדים בקריאת כיפאק – ׳יאללה, עולים על בגדי ים ובואו לחוף׳. אין קול ואין עונה. אין ילד או כל שארית. ׳מותק, הילדים נעלמו!!!׳
הוא מחרחר לידי בעיניים עצומות.
מסתבר, שכשהילדים הבינו שבאמת הכוונה שלי היא דביקה כזאת של משפחה מאושרת על חוף הים, הם מהר מהר הלכו לרשום את עצמם באופן עצמוני לחלוטין לקידס קלאב. הגדולה לקבוצה של ה׳מתגברים המצוברחים׳, האמצעי ל ׳כל עוד אתם לא עוזבים את האי אתם משוחררים ללכת לפרק כל מכשיר אלקטרוני קיים….גם מתחת למים…רק לא לשכוח קרם הגנה׳, והקטנה ל׳אם לורה המדריכה שנראת כמו שילוב של אלזה ואנה אמרה, אז אני חייבת לעשות’.
וככה מצאתי את עצמי לבד על הים. למרות מחאותי…..השקטות.
אחרי יומיים לא פשוטים של חוף, ים, בריכה, מוחיטו, חוף, ים, בריכה, פינה קולדה, לא יכולתי יותר. ׳גילי׳ ׳גילי׳….הוא מתעורר בבהלה כשהקש של הג׳ין אנד טוניק דבוק לו ללחי (משקה שהוא התחיל איתו ב-9:32 בבוקר), ׳הגדרנו את זה כחופשה משפחתית. זה לא בסדר שאנחנו לא איתם. אני מרגישה שחסר לי זמן איכות עם המלאכים שלנו. תשחרר את עצמך מהואקום שנהיה בינך לבין הכיסא נוח ולך תקח את הילדים קצת לעשות איתם קייקים’. אני?! מה ז׳תומרת אני?! אני – אתה – אותו דבר. הרי אתה זה שבעיקר מתגעגע אליהם בכל נסיעות…..אתה זה שחסר להם…נו…זוז כבר…..אתה חוסם את הבריזה’.אחרי 14 דקות הוא חוזר במבט מושפל עם חיוך שובב. ׳הם לא רוצים לבוא׳. הם עסוקים׳. אני מזדקפת מפוזת בר רפאלי ליד הבריכה במסיבת רווקות שלה. ׳מה יכול להיות יותר חשוב מלבלות עם ההורים שלהם?׳ טוב, זה באמת היה להנחתה.
׳הגדולה קלטה איזה צרפתי מחוצ׳קן שמזדנב אחריה…היא לא רוצה לאבד את המומנטום, האמצעי וחברו לחיי הפשע גילו עולם שלם של פירוקים והרכבות מאחורי הקלעים של ההופעה הערב, והקטנה חותמת עכשיו על מסמכים עם נוטריון שבהם היא מייעדת את לורה המדריכה הצרפתיה כהורה מאמץ׳.
אני עם דמעות בעיניים. דמעות אושר. אין כמו חופשות משפחתיות.
2 מחשבות על “תזוז לי מהבריזה | גוואדלופ פברואר 2016”
תודה על פוסט נהדר! אפשר את שם המלון…? תודה!
אהלן. היינו שם בקלאב מד. כן, קצת באנלי אבל עם הקלאב של הילדים (המדריכים מהממים), טיסה ישירה מניו יורק ומעט מאוד אמריקאים (זה יעד בעיקר של צרפתים) יכולנו לעשות בעיקר בטן גב. לא טיילנו בסביבה….המטרה היתה להפשיר מהחורף הניו יורק.