אני יושבת מול אש מפצפצת באח ענקי מעוצב באבני נחל אפורות. הכורסאת ארצ'י בנקר שאני מכורבלת בה נוחה וחמימה. החלל שאני שוהה בו בעיצוב כפרי של ביקתת יער. בחוץ שלג וחשוך. מעל האח שלט עם 5 כוכבים. 5 כוכבים לבית החולים הטוב ביותר בערבות קולורדו. אני פה בגללי אבל לא אני בחדר ניתוח למעלה.
מהרגע ששמעתי את המילה רילוקיישן הקוצים התחילו לעקצץ לי בטוסיק. וואוו !! איז הזדמנות לכבוש את העולם. לתפוס אותו בביצים ולסחוט אותם עד תום. סליחה על הדימוי הגרפי.
מהרגע שנחתנו בצד השני של האוקיינוס כל מה שרציתי לעשות זה לגלות, לכבוש לחוות. ואיתי כל השבט. הזדמנות עבור כולנו לראות דברים שלא נוכל מהארץ ולחיות אותם בשיגרה.
אני מתחננת מסופ"ש לסופ"ש את הפעילות הבאה שלנו, בתחילת כל חופשה אני כבר מאתרת את הטיול הבא – שיהיה מעניין, אתגרי, עם פקטור ה – וואוו . מריגוש לריגוש.
רוצה שהילדים יגלו כישרונות חדשים, אהבות חדשות, ינסו הכל מהכל גם אם קצת מפחיד, קשה ולא פשוט. לא דוחפת – אבל שיחשפו, שידעו שזה קיים, שיבדקו אם מתאים להם ויקבלו החלטות אם להתמיד. מהגדולה , דרך האמצעי עד הקטנה. וגם אנחנו הגדולים.
וכך אני מושכת את המשפוחה לקצוות עולם , קצוות אמריקה, מג'ונגלים נידחים שדורשים 10 שעות נסיעה לגלות עד לראש הרים מושלגים שדורשים טיסה ורכבלים. מאיים נידחים ורצועות חוף בתוליות עד צלילות בקריבים. מנסיעות אין סופיות ברכבת התחתית עם 48 תחנות עד ליעד להליכות בסופות שלגים רק כדי לראות את הדבר החדש הבא.
והילדים פורחים. מידי פעם מרימים דגל לבן ליום התאוששות אבל עומדים בקצב, ויחד איתי משתאים למראות החדשים. לא יודעת, אולי זה בגנים, אולי הגיל, אולי הג'ינג'יות ואולי זה קצב העיר הזאת שאנחנו נושמים כל בוקר.
אבל פתאום, כמו המשפט הידוע – כשאנחנו מתכננים ואלוהים צוחק , נשברנו, תרתי משמע.
ולמעלה, בחדר ניתוח, הבכורה שלי, זאת עם האנרגיות של צ'יטה צעירה, שכבשה את השכונה, העיר, השכבה, כמו קולומבוס, בגללי, בגלל מה שאני הכרתי לה, בגלל מה שאני הראתי לה והיא התאהבה, בגלל האנרגיות שלי והגנים שלי שבה…..היא תחת האיזמל, שבורה, חתוכה, כאובה עם החלמה ארוכה.
אולי אני צריכה לעצור, להאט, להפסיק. אולי לחיות חיי שיגרה מקומיים רגועים ללא התרגשויות. אולי לחיות את הרגע ולא את הרגע הבא. לתת לילדים לעצור ולהריח את החרצית השכונתית ולא את פרח לב הזהב בצד השני של האוקיינוס.
אולי לתת להם לגלות את העולם בטיול מתבגרים בגיל 20. כמו רובינו. אולי כרגע להתרכז בלגו בבית ואופניים בשבת.
כי בסוף הם משלמים את המחיר – טיזוזים בטיסות, וירוסים אקזוטיים , ג'טלג תמידי וכמו עכשיו – גוף שבור.
 |
| לעצור ולהריח את האורנים |
אני מתחרטת על כל רגע ורגע שסיכנתי אותנו, איתגרתי בחוויה מעבר ליכולת, ומתחתי את הגבולות על הקצה. אני מתחרטת על המעוף להגיע מעבר לאופק ולחזור משם עם סיפורים של משפחה, של הרפתקאה אחרת. אני מתחרטת שגררתי אותם, את הקטנים איתי לנקודות המבחן שעם כל היופי, הטוב והכייף , היו מלאות סכנות.
.
צריכה להפסיק.
מפסיקה מ…..עכשיו
.
אבל
הקוצים עוד שם, לא יכולה להתעלם מההזדמנות הנוכחית של
now or never
, הגוף מנסה לדחוף קדימה למרות שהראש מנתב אחרת. מנסה להקשיב לבטן, שבינהם, אבל היא אובדת….. ואני עם בחילה מאז נקודת השבירה.
