כשרק הגענו לניו יורק נורא נבהלתי מהאנונימיות. שאף אחד לא הכיר אותי. שאף אחד לא ידע מי אני. שאני בסוף ימות לבד בחושך כשהחתולים שלי יקיפו את גופתי המתה (כמו שאומרים בפולניה) ימים על גבי ימים (לדברי מירנדה האגדית בסקס אנד דה סיטי). לצערי, אף פעם לא היתה לי את הדירה לעצמי כדי שזה יקרה ובמקום חתולים הכי קרוב לריקוד אינדיאני סביב גופתי היה נעשה ע״ מתבגרת עצבנית, היפראקטיבי וזאטוטה עם מוצץ.
ככל שהזמן עבר ברחובות הכרך הסואן התחלתי יותר ויותר להנות מהשקט סביבי. שאף אחד לא יודע מי אני ומאיפה באתי. אף אחד לא עוצר ושואל אם כבר נרשמתי להתנדב במסיבת סוף שנה או כמה עלה לי הרמונט (ואם זה עם קבלות או בלי…לא שזה משנה להם כ״כ…עלק…..) נהנתי להיות קצת לבד עם עצמי, בלי לדפוק חשבון לאף אחד, בלי מחויבויות חברתיות, בלי להרגיש לא נעים.
אנונימית.
מקסימום אם התגעגעתי לקצת הכרה, מגע אנושי, הייתי עוברת בקפה השכונתי והבריסטה היה מחייך כאילו הוא יודע מי אני. הרי ברורשלא היה לו מושג אבל מהיותו מסטול קבוע החיוך האינטימי קפא על פניו.
הזמן עבר ועם בוא האביב של השנה השניה, כשקרחונים על ההדסון החלו להראות סימני נדידה, גם אנשי העיר הגדולה החלו להפשירו עימם הרצון לקצת קירבה אנושית מעבר לזאת על הסאבוויי. הבאריסטה הוריד במינון הגראס ועדיין נשאר חייכן, הדורמן עזב את עמדתו מאחורי ההדלפק המבוצר ואמהות דאונטאון מנהטן יצאנו מהקנדה גוס והחלו להתעכב טיפה בחצר בה״ס שניה לפני הספינינג או ממש אחרי הבוטוקס.
יפות, מטופחות, כל אחת עם תואר שלישי במדעי הביורובוטיקה נשואה למרק צוקרברג הבא אבל דומה יותר לקלוני. הילדים כולם בליגת כדורגל (לא, ממש לא דומה להפועל חיפה, דומה יותר לאן בי איי עם קמצוץ ארמון בקינגהם) ובתוכנית מחוננים. את הקיץ הן מבלות בהמפטונס ואת החורפים מקפצצות להם בין קולורדו לטרקס אנד קייקוס.
ממש מלח הארץ. בול כמונו – משפחת דודקביץ מאבן יהודה. סיים סיים. באט דיפרנט.
ואני התאהבתי. נפלתי חזק. בכולן. בהכל. ב׳כן, ככה ממש קמתי הבוקר׳. פחחחחח….. ב׳לטס גט קופי׳. ב׳תרדו אלינו לדירה בגרביים וכוסיין לבן׳. ב׳בואי נפיק ביחד את נשף סוף השנה של הילדים עם תקציב של 3.4 מיליון דולר במוטיב סקרלט אוהרה ככה בזמננו הפנוי׳.
הכל בחן, בשארם, ברוגע. זורם. אני כמובן, עם כל יצירת קשר עין כבר מזיעה ומריצה סיטואציות שאני מצליחה להספיק מניקור, פדיקור,פאן ופילינג לפני כל מפגש איתן כשהן, גם שניה וחצי אחרי שעתיים אצל בארי׳ז בוטקאמפ, נראות בדרך לשטיח האדום בטרייבקה פילמפסטיבל.
וכנראה הן גם התאהבו בי. קצת. אולי. ככה לפחות נראה לי. אולי זה סתם המשיכה ל׳מוזר ומעניין׳ שבי. ג׳ינג׳ית מתולתלת עם אופי, 3ילדים שלא מכירים מושגים מופשטים כמו ׳שקט, דממה ולנוח׳. אולי נתתי להן איזשהו אאוטלט לאורך החיים שלהן והכנסתי קצת אקשן ובאלגן. לא ממש יודעת, גם לא ממש אכפת לי. אני חן, ויש לי 3 חברות חדשות לא מהשכונה אלה מהנייבורהוד.
אנד איי לאב איט. יש ארוחות ערב משותפות של שניצל ופירה ספונטניות אבל גם ערבי דירנקס אחרי יום טיפולי יופי ארוך, יש טלפונים בהולים לעזרה עם איסוף הילדים אבל גם תכנון פליידייאס לעוד שנה ויומיים וכמובן צחוקים וריכולים……הכל באנגלית, עם ובלי מיסטייקס.
לא, זאת לא חברות מהילדות, מהצופים, מהצבא או מהאסיפת הורים הראשונה בגן ריצרץ,…..אבל זאת חברות שחוצה יבשות, ארצות ושפה. כי בתאכל׳ס מסתבר שבכי אל תוך הלילה כי ׳הוא׳ שוב השאיר את הגרביים בסלון והתחתונים על הריצפה מוכר בשפה האונירבסלית כ ׳יש לך גביע ספייר של בן אנד ג׳ריז ?׳
