"יו, ילדים תראו, מהממם, חבל"ז ששק"ז, אנחנו על גג העולם!! ותראו מה בנו פה!!! ממש לא יאומן!”. אני כמובן משתהה ומתעלפת בכלל מהרעיון שאנחנו בברזיל, בריו דה ז’נירו, על פיסגת הקורקובדו מתחת לפסל ישו האגדי. מרגישה שהגשמתי חלום. לא רק להגיע, אלא גם לסחוב איתי את הילדים ואבא שלהם. מסוחררת מאושר שהצלחנו להתנתק מהכרך הגדול בצפון אמריקה, מהשיגרה, מכל מה שאנחנו מכירים. משהו חדש, מסחרר, שונה כל כך, כבר לא זוכרת בכלל איפה הייתי לפני 17.5 שעות טיסה. "אמא, תגידי זה יותר גבוה מהסטטשו אוף ליברטי? אה….בעצם…לא משנה, לא נראה לי….אני חושב שהסטטשו יותר גבוהה. היא הרבה יותר שווה”, האמצעי מסיים את המשפט כמעט לעצמו. אני מנסה טקטיקה קצת אחרת. "ידעתם שתכננו שאנשים יוכלו לטפס בתוך הפסל פה, אבל המעבר כל כך צר שצריך אישור מיוחד. וחוץ מזה הוסיפו לפסל כל מיני שטרונגולים כאלו שלא יתחשמל בסופות ברקים?!" זהו, קניתי אותם – מה יותר מרשים מלהתקע בפסל שבעתאלפים מטר מהאדמה וישר לדמיין איזה זץ מברק?
"אמא נו באמת…..גיב מי אה ברייק…..בסטטשו עולים איזה מיליון אנשים ביום ומהחלון ש'לי בחדר ראיתי את הברקים – הם לא עושים לה כלום. תרגעי.
גם כן פסל…יש פה וויי פיי?"
כבר נתתי לעצמי את מדליית אם השנה בטיסה לפה….אבל אני מרגישה אותה נשמטת מידיי. איפה ההתלהבות? איפה ההשתהות מעולמות חדשים? איפה הרצון להרים את הראש מהאייפד, אייפון, טבלט?
טוב….משנה מקום משנה מזל. נגיד. אנחנו על חוף איפנימה האגדי. שמש אש. חוטינים לוהטים. מים ושמים. מה עוד צריך? בטון מורתי מאנפף משהו אני אומרת "ילדים, תנשמו טוב את המקום הזה, חוף מיוחד במינו, יפהפה אין כמוהו”.
מרגישה כמו תירצה המורה לתושב"ה בכיתה ח' אחרי שטיפסנו את מצדה. “יו אמא, זה ממש מזכיר לי את מונטאק אז שהיינו בסתיו וטיפסנו על המיגדלור כשליבי הקיאה בדרך באוטו”, סוף סוף מתלהבת הבכורה, הבלונדינית שלנו (שהיא בכלל ג’ינג'ית, אבל דיפ דאון בנשמה). איזה מונטאק ואיזה נעליים. הדבר היחידי הדומה בין שני החופים הוא שבדרך לשניהם אכן הקטנה הקיאה. האמת, די מזכיר את חוף הילטון, אבל אשת העולם הגדול לא משווה טובלרון לשוקולד פרה.
יצאנו מריו לעיירת חוף מתוקה, אותנטית, קולוניאלית ציורית. התאכסנו בפוסאדה אסלית כזאת באמצע העיר העתיקה, ואני ישר פינטזתי על ימי רוגע בשימלה לבנה מתנפנפת לאורך מבנים צבעוניים ולילות מלאי כוכבים. הם כמובן פיטנזו על בריכה. כי הרי אין להם את זה מול הבית לפחות פעם בשבוע, פי 17 יותר גדולה עם אחוזי צלילות פי 32.5. "תשתכשכו קצת”, צעקתי מעל קפיצות הקנון-בול של האמצעי, וגרגורי הטביעה של הקטנה, בעוד הגדולה מתאמנת בנפנוף השיער הרטוב מצד לצד. "עוד שעה עולים על סירה לאורך החוף פה”. "כמו הפרי לניו ג'רזי?" "לא…..משהו אחר”, אני עונה. " אה… כמו הפרי לסטטן טיילנד?" "לא….." אני מסננת ….."משהו אחר". " אה…כמו הקרוז שיפס שעוברות על ההדסון?”. "לא!!!!" אני כבר צורחת, "לא כמו שום דבר בניו יורק, אפילו לא דומה”!. סירות מאוד מיוחדות שיש רק בברזיל, כי בעצם בנו אותם מעצי טרמיטים אדומי האמאזונס שיש רק פה,ותכננו אותם הילידים האמזונים באלף מאה לפני הספירה,עם עור תניני הנהר ואבק שנפל ממטאור שגילו ממש אחרי המפץ הגדול”. ממש לא רלוונטי שאח"כ ראיתי את התווית 'מייד אין טקסס' ליד המנוע.
עלינו, שטנו, נשרפנו, נהנינו בול כמו שבדים שמגיעים לאילת. קצת ויטמין די, אופטימיות שלבן בוהק יהפוך לצבע מוקה ואפילו האופציה להיות שרועים טופלס. לא אומרת שהיינו, אבל היתה אופציה.
משם בטיסה ישירה, אבל עם דיוטי פרי, למפלי האיגוואסו, אחד מפלאי העולם הטבעיים. באמצע הג'ונגל מפלים מטורפים, שאון מים אכזרי, שגררתי אותם לחוות מעל, מתחת ובתוך. הפעם כולם התרגשו, נרטבו, צווחו מאושר וחייכו. "אמא, זה כמו אז שטסנו מניו יורק לדיזני ואבא עלה איתנו לספלאש מאונטן, כי את ממש פחדת, ומה זה נרטבנו – נראה לי אפילו יותר מפה……", האמצעי נכנס לפרטי פרטים. ממש לא מדויק. ממש לא. זה לא שפחדתי – אבל מישהו היה צריך להשאר עם הקטנה.
לילה אחרון במפלים ומחר טיסה בשעה נוחה, 5:30,בבוקר, לאמאזונס היעד האחרון בטיול.
הולכים לכבוש עוד פיסטין, לסמן עוד 'וי', לצלוח את המערב הפרוע של היבשת. כאן התקווה היא לשוט בנהר ולראות מלפנינו,מאחורינו ומצידנו לפחות שני תנינים, ארבעה דגי פיראנה ואולי אפילו איזה דולפין אמזוני ורוד. בינינו, מאוד מקווה שזה לא יהיה בול כמו אז השייט בהדסון, כשראינו מלפנינו, מאחורינו ומצידנו שני דגים צפים, ארבע פחיות ריקות ואיזה ברווז ניו יורקי צולע.
אפשר להוציא את הילד מניו יורק, אבל אי אפשר להוציא את ניו יורק מהילד.
