דקה אחרי שנחתנו מהארץ בחזרה לעיר הגדולה הבנתי שעשיתי טעות לא למשוך את החופשה במולדת עד 8:30 בבוקר ביום תחילת שנת הלימודים בניו יורק. אמנם אתחרפן עם שלושה ילדים בחופשה – אבל לא אסבול לבד – גם סבא סבתא השכנות הדודות החברות וכל מי שמסביבי יסבול יחד איתי כצוות הווי ובידור לבית משוגעים שמסביבי. ופה לבד אני א.תרבות לעוד שלושה שבועות עד שמישהו ממערכת החינוך האמריקאית יהיה מוכן לקחת את הילדים שלי תחת חסותו. אוף!!!
למזלי גילי קלט את המצוקה הקשה ובקלילות זרק – יאללה תארגני טיול – שניה לפני שעלה על מטוס לסיבוב הופעות מסביב לעולם ל7 ימים, 24 שעות אחרי שנחתנו מישראל.
פתחתי מפה וחיפשתי את המקום הכי קריר ונגיש (פחות מ20 שעות נסיעה) שאפשר לשלוח אליו את הילדים לבד….
אחרי כמה שעות חיפושים הבנתי שלא תיהיה ברירה ואנחנו נצטרך להצטרף אליהם. לא נורא, חשבתי לתומי, בטוח ברגע שנצא ממנהטן הם יהפכו למלאכים אמריקאים רגועים ומתורבתים. ממש.
השכרנו אוטו קומפקטי (23 מושבים + בגז') ושמנו את פעמינו צפונה לכיוון קנדה. התיכנון היה אגמי האצבע היפיפים ששם נלון תחת כיפת השמיים בקמפינג (כן, אני יודעת, ממש גול עצמי – אבל בתיאוריה נשמע מאוד רומנטי) ומשם לחוות את אחד משבעת פלאי תבל – מפלי הניאגרה. המרחק מאיתנו בערך 34569773 ק"מ. יותר קרוב לטוס לירח ובחזרה.
יצאנו לדרך וכמובן……עוד לא עשינו את הסיבוב מסביב לבניין כדי להתכוונן עם ווייז וכבר הגגדולים רבים על טיב מקומות הישיבה וליבי ממלמלת משהו לא ברור כשהקיא כבר עומד לה בגרון.
אחסוך את שאר תיאורי פנים הרכב בדרך – כולכם עברתם את זה הקיץ – אני בטוחה.
הנוף בחוף היה יפיפה – ירוק, כפרי, צלול וב34 דקות שכל הילדים ישנו בו זמנית בזוויות הזויות באוטו – גם שקט ורגוע.
הגענו לאתר קמפינג מההההמממםםם על גדות אחד האגמים של אגמי האצבע. כמובן שהכל באמריקאיות מוחלטת – נקי, מסודר, מאורגן ושקט ללא ריחות מנגלים או אייל גולן בקולי קולות ברקע.
התמקמנו בביקתה (כן – ביקתה….מותר לי בגילי המופלג לישון על מיטה – אבל אל דאגה – עדיין בשק"ש). כל ילד קיבל מיטה שלפי דעתי ייבאו אותה מהבטונדות בצריפין ועליה פרש שק"ש שבו עדיין שאריות חול מחוף הבונים מלפני 17 שנה. התכרבלו ונירדמו. גילי ואני ניסינו להיות רומנטים ולהצמיד את המיטות נוער שנותרו ולחבר את השק"שים (גילי היה אופטימי). אבל מה שיצא זה שגילי ישן כל הלילה בתנוחת עובר רועד כולו ואני הצלחתי ליפול בחריץ – אמנם היה לי חם ונעים אבל לפי דעתי סדקתי איזה צלע.
נו שוין. קמנו לרחש האגם ורישרושי ניילון – לא, זה לא היה איזה סנאי רעב, אלא ליבי מחטטת בשקית הציריוס.
מסביבנו ריחות בייקון מטתגן ופנקייקים מוקפצים בביקתות ליד בכיריים מאובזרים שהאמריקאים הביאו מהבית – דור 5.0 שמתחברים לאייפד מיני.
לנו היה בייגלה מתפורר ושתי קלמטינות. לפי הפרצוף של הילדים הבנו שלו נוכל להסביר ש"שככה זה בפראות אמריקה הצפונית" וגילי ישר ניצל את ההזדמנות, קפץ לאוטו ובעוד הגלגלים חורקים קדימה הוא צועק מהחלון "כבר חוזר, יוצא לצוד איזה פרה או לחפש איזה מקדונלדס – מה שאראה קודם".
כעבור 3.5 שעות כשהילדים כבר היו ברעידות רעב, גילי חזר, אכלנו, וכמטיילים דגולים יצאנו לעשות מסלול אתגרי של 0.1 מייל שזה בערך מטר וחצי. נסענו, הלכנו, חזרנו. בדרך ליבי הספיקה לישון, גור לעשות פיפי, נויה לקטר וגילי ואני לריב על משהו שאמא שלו אמרה לי בחתונה. אין חדש תחת השמש.
אחרי ערב מקסים עם מדורה, מרשמלו ובואש שבא לבקר יצאנו למחרת בבוקר לכיוון צפון מזרח – למפלים.
אין מילים לתאר את היופי. באמת מקסים, מרשים ומומלץ. במיוחד עם חדר שצופה על המפלים.
אין מילים לתאר את היופי. באמת מקסים, מרשים ומומלץ. במיוחד עם חדר שצופה על המפלים.
אני וגילי כמעט התעלפנו מהנוף מהמיטה וגם הילדים מאוד התרשמו מהחדר – את רוב הזמן הם בילו בג'קוזי וכמחווה למקום שבו היינו יצרו מפלים משלהם.
סוף טוב הכל טוב – אחרי מבט על המפלים מלמעלה, מהצד, מלמטה ומאחורה (אם זה היה תלוי בגור – אז גם מבתוכו) ו27.5 שעות נסיעה חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים. עד להרפתקאה הבאה.
הנה כמה תמונות מהשטח
