פעם בשנה קורה בניו יורק משהו מופלא. טוב, יש הרבה "פעם בשנה" כאלו פה בניו יורק – כל פעם למשהו אחר, אבל הפעם זה משהו בילתי תלוי בראש העיר, ראש ארגון המורים או ג'יי זי….
פריחת עצי הדובדבן בברוקלין בוטניקל גרדן. פריחה יפה במיוחד של ענני פרחים ורודים שהופכים את העצים לסוכריות מרשמלו ענקיות.
כדי לודא שלא אפספס את הפריחה – כבר חודש עוקבת אחרי האפקליקציה של הגן פה
לא יאומן – מישהו ממש מעדכן יומיומית את התקדמות הפריחה: http://www.bbg.org/discover/cherries
ואתמול זה קרה – הפריחה היתה בעיצומה.
העמסתי את הילדים בגבורה והדרמנו לברוקלין.
אחרי "הוא עבר את הקו", "אמא, לחגורה שי טעם מלוח" ו"stomach ache…..bllllaaaaaa" נשפכנו מהמונית למדשאות ירוקות וענקי "שערות סבא".
נהנתי, הילדים נהנו ומשומרי הפארק, הפעם, שמעתי רק מעט משפטי תחינה:
"גברת, שהבן שלך לא ינסה לתפוס את דגי הקוי בבריכה"
"גברת, שהבן שלך בבקשה לא ינסה להחליף את מיקום האותיות בשלט"
"גברת, שהבן שלך לא ינסה לקשור את גבעולי הנרקיסים"
"גברת, שהבן שלך לא ינסה לתלות את הבת הקטנה שלך על העץ"
ממליצה.
