הבית מתפרק | פה ושם

אתמול היה פיגוע ממש בבית שלי. זאת אומרת ממש בבית הספר של הילדים. לידו. בכניסה. בבית שלי השני, או הראשון – תלוי את איזה מילדי אני שואלת. אני יודעת שכל ישראלי שלישי בארץ בערך יכול להגיד את זה. עד כה – אני עוד לא. אבל עכשיו, אני יכולה. אבל לא בארץ. בניו יורק. בשכונה שלי, במסלול פיזורים בבוקר ואיסופים אחרי בית הספר, במסלול טיול עם הכלב, בשיטוט לילה ובדרך לבר בימי שישי בערב. עם הילדים, איתו, לבד, עם ביקורים, עם חברות.

ואני בכלל לא הייתי בבית. זאת אומרת הייתי בלב, אבל בפועל בדיוק רצתי בשיא האושר והאדרלין בצד השני של העולם במרכז העולם גם כן. מרוץ לילה תל אביב. בעיר הכי תוססת, סואנת, שמורה, קולית, אחרי הבית הראשון, או השני. אני כבר מבולבת לגמרי מההעדפות. מה הראשון? מה השני? מה יותר? מה פחות? מה הקבוע? מה הזמני? ממש לא יודעת להגיד.

לא משנה, לענייננו. אני בטלפון, בסמסים, בוואצאפ, בפייס. הכל בסדר? ׳כן, מפחיד, הילדים מזועזים׳, ואחרי שעה תמונות הלואין מקסימות ומחויכות. במקום הכי בטוח בעולם.

מעברים

כשהחלטנו לעשות מעבר לארץ (זמני או לא time will tell ) כולם הרימו גבה, יחד איתי, מעבר למוקד טרור ולחץ. לעזוב שקט, רוגע, שיגרה עירונית קבועה לטובת כתבה ראשית בכל מהדורת חדשות.  כ״כ התלבטנו על מה אנחנו מוותרים ומה מרוויחים, למה חשוב ולמה לא, מה משאירים מאחור ומה לוקחים איתנו וכמה כסף נשלם על פסיכולוגים כשהילדים לגמרי יתחרפנו מההחלטות שלנו. עם זה יכולנו להמודד, אבל לא עם השלכות הרות גורל. לא עם טרור, מוות, ילדים, פחד, הסטריה, ומרחק בלתי נתפס.

אז ארזנו בלב כבד, וגם שמח וגם קרוע. לא ידענו למה אנחנו חוזרים. כן ידענו לאיזה בית, איזה שכונה, איפה סבא סבתא, ומי ישן באיזה חדר. לא ידענו מה נרגיש, אם עדיין נשב בגן שעשועים או שזה כבר לא מעניין אף אחד, אם ילכו לבד לבית הספר או שנלווה, ואם נהנה מהשקט או שהוא יחרפן. פשוט לא ידענו. ניסינו להתעלם מסימני השאלה אבל ם היו, עדיין, ויהיו.

נחתנו לחיבוק חם, אוהב, קצת חונק אבל במובן הטוב.

התחלנו, הרגשנו מנותקים, ניסינו שוב, לקחנו כמה צעדים אחורה. כבר לא רציתי להיות ועד הורים, הורה מארגן, מתנדבת לטיול. לא רציתי להיות מרכז היישוב, קפה בבוקר במקום הכי הומה או ערבי נשים על הדשא. רציתי שקט, חברות שיודעות שאני שם בלי ממש להיות ובית. רציתי שיבואו אלי לשבת ולא טיול לסחנה, רציתי סופש״ים של ילדים אצל סבאסבתא ולא בקטיף נוריות. והכי רציתי, מהר לארוז ולסוע לבקר בשיגרה, לחזור לבית שלי, הראשון או השני. והוא חיכה לנו – כולו, עם חברות, ילדים, חוגים ואפילו הגן. רק שנבוא ונהיה. אמיתי, מלא אהבה.

גם וגם

הבנו מהר, שאנחנו גם וגם, או לא פה ולא שם, הכל ביחד. על הקו. כולנו – מבקשים לסוע ואז לחזור. מתכננים כל הזמן במקום הרחוק, קייטנות, חוגים,  ולא מוותרים על נקודות ציון שם כשחייבים להיות פה לימי הולדת משפחתיים, ארוחות שישי, על האש עם החבר׳ה ורביצה ממושכת, מאביב לסתיו, בים.

ופתאום בין הגיחות מתחילים להרגיש בבית ושלמים עם ההחלטות, עם הגעגועים, עם הביקורים, השינויים והשינועים. מצאנו את מקומינו על הקו וזה בסדר. לגמרי. מתרכזים בעכשיו ומתכננים את הנסיעה הבאה. נהנים מהרגע וגם מהתכנונים. שלא יגמר. הכל בסדר. טודו בום.

אז זהו שלא. פתאום הכל מתפוצץ. ליטרלי. מול הבית ואני לא שם. הילדים מזועזים מפה ולא מבינים איך זה קרה שם. החברות שם מנסות לתאר ולספר למי שפה. הדיסונס הורס.

תמונות פפארצי

התמונות בעיתון, הן התמונות הפרטיות שלי בפייס, האנשים בתמונות הם שלי פרטיים בוואצאפ, הנוף הוא פרטי שלי מהחלון מהקומה ה17.

הראש מתפוצץ מתהיות, נכון, לא נכון, אני של פה או של שם, איפה הלב, איפה הילדים, איפה אני.

יושבת בגינה ירוקה, זאת מהסוג של ה׳דשא של השכן׳, על כסא נוח מתחת לפרגולה ישראלית, כלב מ׳תנו לחיות לחיות׳ למרגלותי, ריח של גויבות באויר וגם קלמנטינות, עדיין חמסין בראשון לנובמבר ותה נענה ביד, בכוס של סטארבקס ניו יורק סיטי.

פורסם במקור בטור שלי בידיעות אמריקה :  http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-13428,00.html