יש דברים שאני לא עושה. לא מפרידה לבן וצבעוני בכביסה, לא מסדרת את המיטה בבוקר (כן כן….אני יודעת שאם הייתי מסדרת בטח חיי היו משתנים מקצה לקצה….יאללה שחררו) ולא שרה קריוקי.
אבל מסתבר שבגיל 32 תמיד יש יוצא מן הכלל.
אחרי שמיצינו פה בסן פרנסיסקו את כל האטרקציות האפשריות, כולל טרמפולינות שעשו שמות ברצפת האגן שלי (ראו ערך ׳הטור של שבוע שעבר׳) העיר הרגועה הזאת השאירה לנו פינה אחת שעדיין לא טעמנו.
כשהחלטתי לחגוג לאחותי הקטנה יום הולדת, מסיבת רווקות וסתם ביקור פתע אצלינו, תכננתי 24 שעות של כיף רגוע כזה בין קצת ילדודס לזמן איכות בנות אבל העיקר לא להשתגע יותר מידי. משהו כזה שהיא תוכל למלא מצברים, להשלים שעות שינה ולנשום. אז אחרי הלאנץ׳ שניה אחרי הנחיתה, שופינג (כי הרי אי אפשר בלי משהו קטן רק להרטיב את השפתיים או לגהץ את הדביט קארד), שיעור טיפוס עם הקטנה בת ה4, ארוחת ערב של שניצלים בבית ומקלחת…….נשארו עוד ככה 3 וחצי שעות לפני הטיסה בחזרה וחייבים לנצל את העיר עד תום…….החלטתי לרדת לזנות, להעיף מהחלון, או יותר נכון מהאובר, את כל העקרונות שלי ולזרום עם הסאקה.
ערב קריוקי בנות גיל המעבר פלוס מתבגרת אחת ש׳אנלא מאמינה שאני חייבת לבוא לדבר הדבילי הזה עם אמא שלי שכבר עם רגל אחת בקבר שעוד מעיזה ללבוש מכנסי ג׳ינס קרועים…….ששששששייוווווו איזה פאדיחות לגבות…..רק שלא ישמעו על זה בסנאפצ׳ט. די כאילו נו.
זה בכלל לא היה הרעיון שלי….אני תכננתי משהו שכולל אוכל, אוכל וקינוח. אבל המתחכמות שאיתן עשיתי סיעור מוחין, העלו את זה בתור הדבר הכי מדהים בעולם ואני זרמתי עם חיוך קפוא על הפרצוף והסכמתי. מי אני שאהיה הפארטי פופרטית (בלי להזכיר שמות, שחר ואיילת).
שינסתי מותניים ויצאתי לדרך. לא חס וחלילה יצאתי מהפיג׳מה אבל התרכבלתי טוב טוב כדי לתכנן. ילפ, חברי הטוב ישר בא לעזרה וביחד סרקנו את כל ארבעת (!!!) מקומות הקריוקי בעיר. אושר גדול.
כל היום הסתובבתי עם מועקה לגבי הערב. מועקה כזאת שרק קצת בן אנד ג׳ריז יכלו לנחם או אם אתם כבר שואלים אולי אולי אולי איזה מארק חמוד קטן. (מה זאת אומרת איזה מארק……מארק ג׳……. – יפה! אתן כבר אלופות!). כ״כ לא רציתי את הערב שירה בציבור הזה. ממש ראיתי לעיני את ועד עובדים שר עם עינת שרוף את אייל גולן. בא לי למות!
יוצאות לדרך. לידי מתבגרת עצבנית ואחות על קצת המושב. אני בחברה טובה. נגיד.
יורדות לכיוון המסעדה, כי הרי לשיר עם סושי תקוע בגרון זה הכי כיף בעולם, אני גוררת רגליים, המתבגרת עדיין מגלגלת עיניים ומסננת תחינות הצלה, והילדת יום הולדת כולה פרפרים ולבבות. רמת ההתלהבות חייבת להרגע אחרת זה לא יסתיים בטוב.
המארחת בת ה 13 מלווה אותנו לחדר בגודל של זבוב וחצי, מוקף בזכוכית (הכי איני זה שלא רק ישמעו אותך מזייף, זה שגם כל זר שעובר בסביבה יראה אותך מנסה לחכות את התנועות של קנייה ווסט) כשמולך מסך ענקי ועל השולחן מקרופונים.
רק בשביל לעשות לה טובה וקצת גוד טיים אני מרימה את המיקרופון. סתם…נבדוק על מה כל ההתלהבות, נתקע איזה אונגי קטן ונעוף הביתה.
איזה שיר? לא יודעת, משהו איכותי כזה…..בריטני ספירז או לייד גאגא. ׳וומאנייזר׳? שיהיה ׳וומאנייזר׳. לא שאני מגבה את המילים האנטי פמיניסטיות ונטיות פרו שובניסטיות שמעודדות חימצון לבלונד בניחוח נעלי סטילטו למקום העבודה….אבל אני זורמת. כזאת אני. בסדר בסדר…..לאיזון אח״כ נלך על אדל.
ואז..בבבת אחת….באחיזת המיקרופון ביד אחת ויד על המותן ביד שניה, בין רגע אני הופכת לוונדר וומן (או גל גדות, שתיהן הולך), מוקפת לייזרים מנצנצים (כמו בסרטים המצוירים), מתרוממת לגובה שני מטר וחצי, עומדת בפיסוק קל ברגליים עם גלימת זהב כשרוח (המאוורר שבפינה) מנפנפת את שערי ואני נראית כמו אחרי פילטר ׳מאייפר׳ של אינסטוש. איזה עוצמה, כח ואדרנלין. אין כמו משפט מחץ עמוק ״וואמנייזר וואמנייזר וואמנייזר״ להחדיר בי כח לכבוש את העולם. וואוו!!!!
וככה, אני מעבירה את הערב כשברובו המיקרופון בידי, הבנות מסביב כבר התאיישו מלנסות להשחיל איזה תור אבל בשמחה קיבלו את הצעת המארחת לאטמי אוזניים.
סוף טוב, הכל טוב, סיימנו את הערב צרודות ומאושרות, חשק לעוד ו30% נכות באוזן שמאל.
סתם שתדעו: כבר רכשתי לי ערכת קריוקי הביתה. עזבו אתכן משירים, השימוש העיקרי של המיקרופון זה לשלוח את הילדים לצחצח שיניים ואת בעלי שירים את הגרביים מהריצפה.
