את המונח הזה שמעתי פעם ראשונה לפני חצי שנה מחברה לחייל. לי זה בכלל נשמע כמו מונח למישהי שעל בעלה נפל מחשב איי.בי.אם עם מעבד 256 ראם משנת 1982. אבל לא, מסתבר שזה לכל הנשים שבני זוגם עובדים בתחום ההייטק. או אם לדייק, באיזה סטארט אפ שבו הכיסאות מותאמים לצבע הערסלים הארגונומים בלובי, כשהם יוצאים בבוקר אחרי המקיאטו וחוזרים בול בשנייה שהילדים נרדמים (ברור שאחרי ארוחת הערב, המקלחות, העזרה בשיעורים, השיחות מוטיבציה, שיחות שיפצור, והעמסת מדיח שלישי). כן כן כן, כמו שאמרתי זאת אמירה מאוד סקסיסטית, אבל יאללה, תשחררו, תזרמו איתי.
ועכשיו אני אחת מהן. כבר מזמן. אבל הפעם אני עונדת את המונח בגאווה. וכן, מגיעה לי מדליה. כבר שבועיים נהנית לבד, יחפה בשלג (תרתי משמע) עם הילדים כשהוא מטייל במחוזות אחרים. טוב, די, מספיק עם הפרצופים. נכון, הוא עובד נורא קשה, נכון, הוא מפרנס בכבוד, נכון שבזכותו קניתי שלשום את המרק ג׳ייקובז החדש ונכון שהיה ממממאאאוווודדד חשוב שהוא יהיה נוכח במסיבת חברה בצד השני של העולם 13 יום אחרי שהוא יצא מהבית(מפרגנת מפרגנת, אבל בכל זאת פולניה).
אז הוא נסע, וכן לעבודה, וכן אני יודעת שלא פשוט לו, וכן אני יודעת שימים ארוכים בארץ זרה בשפה לא מוכרת כששם עוד יותר קר מאשר פה במנהטן, זה משביז ומעייף. אבל אני סומכת עליו שישלים שעות שינה בין המצעים הצחורים שכל יום, פעמיים ביום, מציעים לו, ובבוקר כשהוא יושב בקומה ה-234 עם קונטיננטל ברקפסט שאשכרה יש בה לפחות 17 פריטים מכל קונטיננט, וצופה על חצי עיר בלי שהוא צריך לחתוך לגמד לידו עת הפרנצ׳ טוסט, וברגע שהוא סיים הטרול יחליט שבעצם הוא רוצה גולדפיש.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בנסיעות שלו, כי הרי יש כ״כ הרבה (דברים, וגם נסיעות) זאת התקשורת הטראנסאטלנטית ביננו. אין כמו תקשורת טובה כדי לחזק את הזוגיות.
הוא: ״אז מה קורה?״
אני: “מה קורה??? מה אתה חושב שקורה אחרי שבעה ימים שאתה לא פה??? כשבאמצע הייתה סופה ששיתקה את העיר ואני תקועה עם השלושה בבית כשהם גמרו את כל הפעילויות שהכנתי ל-48 שעות בשעתיים????
אבל כל מה שאני עונה זה ״בסדר…..״.
אני: “בדרך בחזרה מהסופר, עם מגפי שלג שמסתבר לא עמידות בפני סלאש חום קיאה, ושקיות נייר שכל שפריץ שלג מהאוטובוסים שעוברים לידי מקרב את התכולה שלהם להימרח על המדרכה”.
אבל יוצא לי ״אמממממממממ……״
הוא: ״אז מה שלום הילדים?״
אני: אתה באמת רוצה לדעת??? באמת באמת??? אז אם כבר שאלת, הגדולה כבר שלושה ימים תפסה פוזה של קים קארדשיאן עם הפוזות לסלפיז וניפנופי השיער לפרצוף (שלי), האמצעי פרק כל עול והפך את כל קופסאות אמאזון פריים שנשארו בבית אחרי שבטעות הזמנתי 3 חבילות של 36 מגבות נייר (במקום 3 חבילות של 3) למבצר שבו הוא ישן כמו הומלס בטיימס סקוור.
אבל כבר עם דמעות בעיניים עונה רק ״סבבה״.
וכשאני מתקשרת אליו:
אני:״ אהלן, מה קורה?״
הוא: ״ אני באמצע פגישה, כבר חוזר אלייך״.
אני: ״אהלן, יכול לדבר?״
הוא: ״בדיוק מחנה, חוזר אלייך עוד שעתיים״.
אני: ״אהלן יכול לדבר?״ רעש מוסיקת טראנס מטורפתברקע.
הוא, צועק לטלפון: ״בטחחחחחח. מה קורההההה? מהההההה? את יודעת מה, אתקשר קצת יותר מאוחר……אה…..באמצע משהו חשוב…..״.
זאת המציאות הנוכחית, נכנסתי אליה עם עיניים פקוחות לרווחה, גם אם לא היה שם אחד טום קרוז, אבל אני מתנחמת בחיבוק של אחד מרק ג׳ייקובז ותכתובות וואטסאפ שמרוממות את הנפש.
הוא:״ אני גמור מעייפות…מת להגיע כבר הביתה בשבת בבוקר״.
