איך אומרים ׳אהבה׳ באיטלקית

לא רואה אותו כבר מלא מלא זמן. זאת אומרת כן רואה אבל לא ממש. 48 דקות בבוקר שמתחילות כשהוא מחייך לעברי כולו אהבה וחום, מעיר אותי כדי להתחיל את היום.
המבט שלו מכיל, נעים, רגוע. בול כמו שלי כשאני פותחת את העיניים בכל שעה שהגוף שלי עוד לא החליט
שאור יום – עצבני, יורה ניצוצות לייזר קטלניים ועם ווייב שאומר ׳בבקשה לא ליצור קשר עין עד השעה 9:48 לפחות׳.
ממש סיים סיים שנינו.

חיים בסרט

משם האטרף של הבוקר, סמסים לוגיסטים במהלך היום ׳קנית לו את המיינקראפט 5.4 שהוא ביקש ליום הולדת 4?' (הילד חוגג 10 עוד חודש).
׳תעצור במרכולית לקנות כל דבר שהוא לא בצבע של שניצל,הילדים כבר גידלו שכבה דקה של פירורי לחם׳.
ו׳אם מסתדר, תתקשר לאמא שלך ותגיד לה שאני לא מסננת אותה,פשוט האצבע שלי בגבס כבר 4 שבועות ואני לא יכולה לענות
כשהיא מתקשרת כל יומיים׳.
אח״כ ארוחות ערב, בלעדיו, מקלחות ולישון. אני. הילדים השתלטו על הבית ואני מחופרת מתחת לפוך.

וככה חוזר חלילה כשגם בסופ״שים אנחנו מוקפי ילדים (ילדים זו שמחה….ככה אומרים לי).
בערבים, כשאני מחזיקה מעמד, בוחרת לשנינו בנטפליקס סרט אהבה רומנטי בפורטוגזית שמתרחש במאה ה-16
עם הרבה דיבורים ומעט מאוד סצניות סקס ומחוטבות בנות 23. שנינו מתארגנים לצפיה, הוא רק מסדר את הווליום ואני, עד שהוא מסתובב….
אני כבר בחלום השביעי והוא תקוע עם סרט מתוחכם של 4 שעות, שהוא לא מעביר כי הוא כבר בפוזה של הבירה והפופקורן על
הספה.

השבועות טסים, כל אחד בשלו, האהבה שם אבל הזמן, הזמן בורח לנו בין סנדוויצ׳ים לילדים
(אחד חומוס עם מלפפונים כבר 4 שנים, אחת לבנה על לחם דגנים או אבוקדו עם לחם יבש או שוקולד עם לחמניה או טוסט
אבל רק עם בגט , והקטנה כרגע רק מים כי הגן מספק ארוחה מזינה כמו תפוח טבול ברוטב מונוסודיום גלוטומט),
טיולים עם כלב, ארוחות משפחתיות ואיסוף מחוגים.

מפלצות

לא שאני אומרת שזה רע, ממש לא, שלא יגמר לעולם (חמסה טפו) אבל זה לא שנינו. גם אם במקרה אנחנו  מצחצחים שיניים
באותו הזמן ומפלצת הבוקר שבי עוד רדומה בשניה שאני מביטה בו במבט אהוב עם פה מזיל קצף בריח מנטה והיא מישיר אלי
מבט מחבק עם פה מדיף מי פה בטעם תות וניל תוך 4 שניות מטכ״ליות (אצלינו לוחות הזמנים מקוצרים) מגיע איזה ילד, כנראה
ללא תחתונים שננגב לו או שנעזור לו (לה….) לבחור בין הגרביונים השחורים עם הכוכבים המבריקים לחולצה הורודה עם הנצנצים
המגרדים. אושר גדול.

אז היה לו רעיון מבריק. בורחים. לא למשהו מוכר וידוע. משהו אחר. בין לבין. לא ניו יורק, לא ישראל. משהו של חורף, מיוחד,
קרוב, בלי אף אחד. וקוויקי כזה, שלא דורש הרבה אוברהד. יש! מ ע ו ל ה. ספרתי את הדקות.

הוא בדק, הזמין, פינה את היומן.

אני הכנתי רשימות, קציצות ושניצלים לפריזר, תאמתי איסוף ופיזור בית ספר וחוגים, כביסות (טוב…לא ממש – חורף וזה לא צריך להתאמץ), תיאום של הרגע האחרון לחגיגה בגן של יום המשפחה (אנחנו ההורים הרעים שלא הגיעו), ובעיקר שיווק לילדים כמה כיף להם שאבא ואמא נוסעים (מסתבר שאני אשת שיווק מעולה, כבר בגוגל קמפיין הראשון,הנקרא ׳כייף בלי אבא ואמא׳ – כיסיתי את ההוצאה -הם השתכנעו תוך 7 וחצי דקות)

אהבה בשחקים

ארזתי לבד, סידרתי גבות, ג׳ל כמובן, דאגתי לכמה זוגות תחתונים שנראים כאילו אני משקיעה, קניתי משהו קטן בדיוטי
ובשיא ההוד והדר עליתי איתו מרוגשת ומפונפנת על הלואו קוסט ששם עוד לא הספקתי לשמוע את הפינלדנית העצבנית מסבירה
משהו על נחיתת אונס מעל הים האדריאטי וכבר חירחרתי קלות עם ראש על הכתף של ההוא לידי (בעלי בעלי…לא המבושם האירי שתדלק יפה לפני ההמראה במושב בצד השני לידי).

ונציה. מתויירת, צפויה, קטנה וכ״כ כ״כ מושלמת.

שמיים אפלים

דמיינו סצינה מהסרט הכי דביק ומתוק ברמות של כואב בסתימות בשיניים. שמיים אפרורים, קר, סמטאות
צרות צרות,
מסעדות קטנות בריחות אלוהים ואדים על החלונות, כוסות תה לוהט (אני לא מאילו של הקפה…), חיבוקים,
כוסות יין אדום
חזק חזק, אפים אדומים, ליחשושים, וזוג מחובק עם מעילי צמר (לרומנטיות אי אפשר יוניקלו) ומגפיים עד
לברך (לה) וצעיף
אירופאי (לו) שנראה צעיר וחטוב, מאחור.

מתבקש שאני אגיד פה….׳אז זהו שלא׳ לכל הכתוב מעלה. אבל, ׳אז זהו שכן׳. לגמרי.

מלון בסמטה קטנה מהפלאזה. נועלים את הדלת מאחורי ומתנפלים….כל אחד על הטלפון שלו. הוא לסגור את עסקת
השנה (או סרטון על עטלפים שעושים סלטות) והיא (אני) לבדוק אם הבייביסיטר זכרה לקחת בבוקר את הבקבוק שתיה
ברבי ולא מיניונים. כן, זה קריטי.

עלינו על מעיל לתור את העיר. ל א ט. אין לאן למהר. אין לוחות זמנים. אין שעת השכבה (או ככה חשבתי). אין ארוחות ילדים.
פשוט אין.

שתיקת הכבשים

מטיילים, מתחבקים, נכנסים, יוצאים, מצלמים,יושבים, קמים, עולים, יורדים, קונים, מחזירים. מיצינו. מה שאנחנו מספיקים
עם ילדים ב 5 ימים הספקנו בשעה וחצי. עכשיו מה??? מה נעשה ביחד לבד 4.5 ימים??? מה, נצטרך ממש לדבר???
ממש להקשיב??? ממש לשתוק ביחד??? מתחילה קצת להזיע מכל הדרישות האלו…. אי אפשר פשוט קצת רעש רקע של ׳אמא ……אמא…..אמא…..׳?

מבחן הזוגיות בעיצומו בצד השני של העולם. אז לקחנו נשימה עמוקה, והתחלנו ללכת לאיבוד. פשוט ללכת, לנשום,
לנקות את הראש. נישנשנו בלי שעון ג׳לטו, שוקו חם ופסטות (שברתי פה את חוק הבלי גלוטן, בלי חלב, בלי סוכר….
בכל זאת איטליה….ראבק!) ונמרחנו אחד על השני ועל כמה פריטי לואי ויטון בחנות היוקרה. הבטנו ארוכות אל האופק
ושמענו את תקתוקי העקבים על המדרכות. הזזנו אחד לשני מהמצח תלתל סורר (טוב, הוא הזיז לי,אצלו אין הרבה להזיז….).
היינו קצת בברלי הילז 90210 בגירסה של 40 שנה קדימה ביבשת אחרת. ממש קלי וברנדון.
אוקי אז לא בברלי – יותר כמו פרנטהוד בפרקים שסוף טוב הכל טוב וההורים מחובקים על הספה.

לפני השקיעה

ובסוף כל יום כזה, צעדנו אל עבר השקיעה (שלא כ״כ ראינו כי היה ממש ממש מעונן אבל זרמו איתי),
הוא פתח לי את הדלת במלון,אני אמרתי גרצ׳י עם ה׳ר׳ הכי מתגלגלת במבטא ישראלי-ניו יורקי שיכולתי בלי לירוק,
הוא לחץ על כפתור המעלית, אני צחקקתי כמו ילדה בת 12 ועשיתי איתו תחרות לקומה ה-3, הוא פתח את הדלת לחדר עם מבט מלא משמעות בעיניים, אני רצתי לאבמטיה להתפשט ולהעביר חוט דנטלי בשאריות הרביולי סרטנים, הוא קפץ ראש למיטה וחיכה לי בציפיה ואני סוף סוף
צעדתי בנענוע עכוז לכיוונו. זה הולך לקרות. אם לא בארץ, אם לא בניו יורק, אז לפחות פה.
מה לא מגיע לנו? אנחנו לא בני אדם עם צרכים? לא ככה?

אהבה זה כל הסיפור

הוא שם את היד שלו מתחת לראשי, לוחש לי בשקט ׳עכשיו זה הולך לקרות׳.

סרט אהבה בפורטוגזית של 4 שעות בנטפליקס מולנו במחשב, שנינו מתארגנים לצפיה, הוא רק מסדר את ווליום ואני,
עד שהוא מסתובב…..אני כבר בחלום השביעי מחרחרת קלות.

הפי וולנטיינז דיי.

את הפוסט המקורי פרסמתי בynet

ואם מדברים על אהבה:

אוהבת ספרים (ועכשיו את שלי)
אוהבת אוכל (בניו יורק כמובן)
אוהבת המלצות (שוות חבל״ז)
אוהבת הפתעות