כל שנה אני עושה את זה לעצמי מחדש ולא לומדת. חושבת שהפעם זה יהיה אחרת. הצלחתי להדחיק כל כך חזק את החוויה הקודמת שהאופטימיות שבי מצליחה לגבור על הספקות.ההכנות מפרכות, ההתעסקות מתישה, הפירוק בלתי נסבל אבל הסיפוק, בשפה תקנית, חצי אורגזמה.
סקי. זה כל העניין.
כשהתחלתי לעשות סקי כבת זוג של, לא היה דבר רומנטי מזה. היינו קמים ביקיצה טבעית בפוך מכורבל כשבחוץ שלג על עירי. הבוקר היה מתקדם באיטיות חורפית של בגדי סקי אופנתיים והתרגשות לקראת השעות ביחד בטבע, בספורט בנוף של גלויה שוויצרית (או טפט שנות ה-70). היה זמן להכל. לשוקו חם בין מסלול למסלול, לחיבוק על הרכבל, לכוס יין בארוחת הצהריים בבקתת עץ בראש ההר.
כשהגענו לניו יורק עם 3 קרציות הייתה לי פנטזיה רומנטית בראש שכולנו נגלוש יחדיו במדרונות, בבגדי סקי תואמים בירוק זוהר. אבל אף אחד לא עצר אותי, לא אמר לי – ״את בטוחה שזה מה שבא לך לעשות כשמינוס שבעת׳לפים מעלות, כשהאצבעות שלך תכף נופלות מקור ואת מנסה לתקן ריצ׳רץ׳ בצבע פוקסיה שנתקע בין המגף לחליפת סקי כשהקטנה בוכה מרוב פיפי?״
לא, הן אפילו עודדו אותי ״או, האוו נייס, יו אר גוינג סקיאינג וויט׳ דה הול פמילי״. בינתיים הן מסננות בלב, ״מותק, שיהיה לך בהצלחה, חכי חכי מה מחכה לך….לא נורא….גם אנחנו עברנו את זה….עכשיו תורך״.
אז העמסנו ככה ציוד בקטנה ליומיים. הצלחתי לדחוס את הבגדים של כולנו בתיק אחד גדול. זהו. רק נשאר התיק של הציוד סקי, סל רשת של מגפי הסנובורד, הקיטבג של המעילים, מנשא סנובורדס, תרמיל הקסדות, השקיות סופר, המזוודה של המתבגרת והתיק צד של הקטנה.
בבוקר, ממש כמו בפנטזיית היקיצה הטבעית, התחפרו בינינו שני זאטוטים בשעה ההגיונית של 5:48 ומאון לאון מצאתי את עצמי זוחלת מהמיטה ומתחילה במטלה האינסופית של אירגון הילדים. היא לא רוצה מכנסיים רק שמלה, הוא לא מוכן לפליז האדום רק הירוק שהשארנו בבית, לגדולה האוברול לא מתאים לצמיד יד, ׳הוא׳ לא מוצא את הצעיף ״נו ההוא עם הזה….״, הקטנה כבר לבושה….רגע בעצם כבר לא….אני קולטת אותה מורידה את הגרביים, היא רוצה להיות יחפה במגפי סקי, האמצעי מנסה לגזור חור במעיל לאיוורור, הגדולה החליפה אאוטפיז 17 פעם וכבר בדמעות, ו׳הוא׳, כבר שעה מחמם את אוטו. אני הגעתי כבר לשלב של דילים עם אלוהים.׳הוא׳ ישר מתנדב להישאר באוטו ולשמור על הדברים. מעולה. שחס וחלילה לא יתאמץ יותר מדי. ילד א׳: קידסקאמפ. מסתבר שמישהו שם למעלה, לפי דעתי מישהי, שמעה את תחנוני ואירגנה מסגרת שבה אוכל להפקיד לפחות ילד אחד ולקבלו בחזרה בסוף היום. חיבוק, נישוק, ובעיטה קלה, קלה, לכיוון איזור מגודר, אין יוצא ואין נכנס, שממנו מעלים את הילדים לראש ההר ושם על החיים ועל המוות הם צריכים להסתדר. אחלה דיל.
נקסט. ילדה ב׳: המתבגרת עברה בשנה שעברה פציעה לא פשוטה וכדי להחזיר לה את הביטחון החלטנו לקחת מורה פרטי. אבל התנאים צריכים להיות בול מתאימים כדי שהיא תעלה בחזרה על הסנובורד. איזה תנאים? מדריכה בלונדינית, שיער מתנפנף, עדיף קעקוע מגניב, כל מילה שנייה צריכה להיות ׳לייק׳ והבורד של ברטון כמובן. צ׳ק. מצאנו, רשמנו, סגרנו. סי יו לייטר.
ילדה ג׳: גם פה צריכים תנאים מאוד מסויימים, אבל אחרים קמעה – מעיל ורוד, משקפת ורודה, כפפות ורודות, ואם אפשר שגם השלג יהיה ורוד. את הרוב הצלחתי לארגן. היא והמדריך (החתיך, לא ששמתי לב) בדרך לשכרון חושים בבאני סלואופ.
פתאום מצאתי את עצמי לבד. הילדים מאופסנים, המגודל עם חבר באופטימיות מנסה לקרוע את המסלולים כמו בן 17, ובפסימיות תיכף ייזכר שהוא לא ממש ואני נשארתי לבד בשלג (שילוב של לבד בחושך ויחפה בשלג).
