ביום שישי האחרון הוצאתי אותה מהקופסה. הסתכלתי אליה והיא אלי. ידענו שזה הזמן. אולי לא השטיח האדום שקיוונו לו, אבל גם שביל חצץ באמצע מושב שרוני שקט יעשה את העבודה.
נחזור אחורה 10 חודשים.
בשבוע סתווי ניו יורקי נעים, בדרך הביתה מאיסוף בתי ספר העירוניים שפזורים על האספלט, לרב הקומות השכונתי שלנו, ניגשה אלי אמא ניו יורקרית עם שיער גולש בלונד מלוכלך (אבל נקי) ועיניים כחולות ים, כולה לוק של 'אני בעצם קליפורנית אבל חיה את החלום בניו יורק' והזמינה אותי בשיא הלבביות אבל הכי בלא מחייב לערב בנות. היא הגרילה את הערב במכירה פומבית של בית הספר היסודי בשכונה.
אני אסביר.
לכל בי"ס ציבורי בניו יורק יש תקציב מהעירייה. בדיוק כמו באבן יהודה. לכל בי"ס ציבור בניו יורק התקציב הזה מספיק בערך למשרוקית של המורה לספורט ואולי גם לשלט של הדלת של המנהלת. בדיוק כמו באבן יהודה. לכל בי"ס ציבורי בניו יורק יש ועד הורים שמנסה לגייס כספים לתמיכה בביה"ס ולנסות לסגור את הפער בין המצוי לרצוי. גם כאן, דומה מאוד למועצת ההורים באבן יהודה.
לכל בי"ס בניו יורק יש פעם בשנה נשף התרמה שרק עלות השמלות שלובשים בו היא בתקציב של בית ספר פרטי לסורי קרוז וכל חברותיה. ממש, אבל ממש, לא כמו באבן יהודה.
נשף ההתרמה הוא 'ה'אירוע של השנה. הדרס קוד הוא חליפות ושמלות נשף. והתרומה של פעמיים 'חי' ממש לא תתקבל בברכה. יותר דומה לתרומה ממכירת כליה. יותר דומה לפעמיים 'מת'.
מעבר לתרומות, בעלי מקצוע יכולים גם כמובן לתרום מתוצריהם. וגם פה – קערת קרמיקה עם גלזורה תכלת זה ממש לא הכיוון… יותר כמו כל הסטודיו לקרמיקה והדירת לופט שמעליו.
ככה שחברתי הטובה, במכירה הפומבית לכל המרבה במחיר (והכל לטובל הילדים…ברררור) זכתה בערב בנות במקס ברנר.
נראה לכן???
זכתה בערב בנות פרטי בצ'לסי, בחנות הדגל של הלמוט לנג.
פאקינג הלמוט לאנג.
לא, זה לא אומר 4% הנחה על זוג גרביים.
זה אומר: אחרי שכל יפי ויפות העיר גומרים את סיבוב הקניות היומי שלהם, החנות נסגרת רק למעטי מעט.
נכנסים לחלל המרכזי ומשם אישה יפה, לבושה כמו אשתו של ההוא מבית הקלפים, מובילה אותך – כמובן אחרי שהיא דחפה לך בעדינות ליד כוס שמפניה וטראפל שוקולוד לחדר הלבשה בגודל של הדירה שלנו. הכל כמובן וילונות זהובים נוזלים ומראות מרזות (בחיי!). שם על קולב כבר בחרו עבורינו את הקולקציה במידות המתאימות וחוץ מלפתוח את הכפתור בג'ינס הפושטים שאיתם באתי מהבית (Joe's) הכל נעשה בשבילך. הפשטה, מדידה, הלבשה, החמאה. בעיקר והרבה מחמאות.
כל העת מאווררים שקופים נמצאים בכל פינה בחדר ושערינו התבדר לכל עבר בעוד כל תנועה שלנו בסלאו מושיון ומוסיקת הרקע היא only a woman to me.
אוקי. אז לא ממש. אבל ככה זה הרגיש. אשכרה מצולמות לסצינה מאישה יפה, הקטע של השופינג מינוס הקטע של הנערת ליווי.
ו… לא שרציתי אבל פשוט לא היה נעים.. בסוף הערב, כשאני כבר מבושמת ומצחקקת טיפ טיפה יותר מידי אחרי התלבשות והתפשטות בלתי פוסקת (במקום ספינינג) בחרתי את ההיא. האחת היחידה. מתנפנפת וסולידית. מאופקת ושובבה. חושפת כתף ומסתירה את המתנדנדים מעל המרפק. יפה, אלגנטית כשרת הפתקית שווה את המחיר הסמלי HELMUT LANGG.
ומאז… היא בארון. או יותר נכון מקופלת קיפול נסיכות, עטופה בנייר שפיות טוו, מונחת בקופסה עשויה שברי יהלומים ומקודשת בברכת אלוהי הקוטור.
ואז בערב אביבי אחד, בצד השני של העולם מסביבתה הטבעית נזכרתי בה לקראת אירוע נוצץ ואקסקלוסיבי במיוחד – בר מצווה, חוות סוסים, איזור השרון בין הפרדסים, חמסין דביק ומהביל.
בכפפות משי (ליטרלי) שלפתי את השמלה ובעדינות של חיפושית פרת משה רבינו החלקתי אותה על הגוף. ככה 'קומנדו' כמו שג'ואי מחברים אומר. כלום בינה לביני. נאדה. גורנישט. הבד מחשמל והתחושה מערפלת. אני והיא ולא צריך יותר מזה כלום. כלום. מעיזה לצאת ככה מהבית. פעם אחרונה שהייתי בלי פוש-אפ או אפילו איזה טריומף היה בגיל 11.5. אבל היום זה היום.
צעדתי על שביל האפר|חצץ|חול|שאריות גרעיני שסק כאילו אני בכניסה לאוסקר וריחפתי בין האורחים לצלילי הנבל והכינור (סתם… לצלילי I love your body אבל מי סופר) כמו סופיה לורן.
הכל מושלם ואני מרגישה מושלמת. המוסיקה נפסקת לקראת תחילת האירוע, הכל במקומו, ועוד שניה מתחילים.
שתי שניות של שקט בכפר.
ואז… בכל צפצפני צורם, כמה אוקטבות מעל הנדרש. "אמא?" פונה אלי הקטנה
"כן, יפה שלי?" אני עונה בקול חלומי
"את בלי חזיה?"
(לעוד קיטורים שלי …ממש פה)
