ואכן, כמו שחשבנו, מצבנו מעולה, וביכולתנו בהחלט הייתה אפשרות לרכוש ארון Kallax של איקאה, יד שניה, או בית חלומות עם 18 חדרי שינה בארדמור, אוקלהומה. מכיוון שאפילו גוגל לא כ״כ יודע איפה זה ארדמור, אוקלהומה,החלטנו על הארון של איקאה פלוס איזו פיסת ריצפה שעליו יוכל לעמוד.
הגבר-גבר היה מבסוט והודיע שמכיוון שאני לא עושה כלום במהלך היום (עזבו, אין לי אפילו כוח להיכנס לזה פה) אני יכולה לחפש לנו את דירת חלומותינו בעיר. האמת, יש משהו במשימה שהוא הטיל עלי. מאז התמכרותי לתוכנית ׳מיליון דולר ליסטינגס׳ ניו יורק, לוס אנג׳לס, מיאמי או אפילו אוגנדה, בכל הליכה ברחוב בקירבת חלון ראווה של סוכנות נדל״ן אני סורקת את הפירסומים כדי שאדע מה יש בשוק, אם במקרה אגיע הביתה ואגלה 20 מיליון דולר ספייר בתחתית התיק שלי.
שינסתי מותניים, עליתי על גוצ׳י, והתחלתי לכתת רגלי בין דירות העיר הפנויות. לפי הלוק ולפי הסצינה, ב׳סקס אנד דה סיטי׳, בה קרי ברדשאו ומיסטר ביג מחפשים דירות – דמיינתי את עצמי מסתובבת בדירות ׳פרי וואר׳ עם תקרות בגובה 17 מטר, כשנוף העיר משתקף מחלונות מבריקים והשמש מלטפת את שערי. כמובן שסוכן הנדל״ן נראה כמו דייויד בקהאם ובכל דירה מושיט לי כוס שמפנייה בכניסה.
אז זהו שלא.
אמנם הסוכן דמה מאוד לשחקן כדורגל, אבל כזה של ליגה ד׳, מינוס שיער גולש פלוס תלתלי חזה. ואיתו וחבריו תוזזתי וראיתי דירות ענקיות, עם תקרות גבוהות, אבל החלון היחידי שהיה צפה מהשירותים לסולם החירום. דירות שפורסמו כחמישה חדרי שינה אבל בפועל היו סטודיו עם חדר אחד שלו היו חמש פינות. ראיתי דירת גג שכל מה שהיה בה היה גג. ראיתי דירה שמתאימה למשפחה של 5 נפשות אם כל נפש היתה בגודל של מיניון. ראיתי וראיתי וראיתי.
עד שמצאתי את ׳ה׳דירה. כזאת עם נוף לנהר (אם ממש מתעקשים לראות אותו צריך לעמוד בזווית של 40 מעלות ולהתכופף ב׳דאונוורד דוג׳ עם הטייה ימינה), כזאת עם מטבח פתוח (שהוא גם השירותים והאמבטיה), כזאת עם משרד (שהוא בעצם ארון הבגדים, החשמל והמגבות), והכי חשוב שלושה כיווני אויר (אחד המאוורר של האמבטיה, אחד מדלת הכניסה, אם היא פתוחה, ואחד חלון שנפתח רק אם הברומטר מראה על 17.5). אבל חמודה, קטנה ובתקציב, אחרי שנמכור את אחד הילדים.
אליפות. זהו, כמעט הכל סגור. אז זהו שלא.
כמות הטופסולוגיה והבירוקרטיה של הבנקים פה בהחלט מתקרבת לזו של הארץ, וכששתי המדינות צריכות לתקשר ביניהן זה שיח החירשים המצחיק או עצוב ביותר שראיתי עד כה. תקשורת בפקסים (!!!), מתורגמנים בשיחות טלפון, הבדלי שעות ומבטא.
היינו, עשינו, הזענו, פיקססנו, חתמנו, נשמנו. המפתח בידנו. – הללויה!!!….עוד לא….מסתבר.
כדי להיות סוכני נדל״ן ממולחים בעיר החלומות ולמצוא דיירים צריך לעשות מעשה או, לפי הסידרה המהוללת, מעשים: זה מתחיל ב׳סטייג׳ינג׳ לדירה (זאת
אומרת בעצם לרהט את הדירה כמו הרמון תורכי, לשלם על כך סכום שהוא התל״ג של מדינה אפריקאית קטנה ואחרי יומיים וחצי להחזיר את הריהוט לגנבים שהשכירו לך אותו), לעשות מסיבה ענקית ולהזמין את כל ההוז ושמוז שיהרסו לך את הדירה עם עקבי סטילטו, יין אדום וקינואה אורגנית, ולקנח ב׳שואינג׳ אישי לכל מי שעבר במקרה ברחוב בדרך ליוגה וראה את השלט ׳פור רנט׳, כשבאותו הזמן שעת הבייביסטיר לילדים עולה לי יותר משכר הדירה של החודש הראשון.
אבל ברומא תהיי רומני, וכמו כל אמריקאית טובה אני עושה את מה אומרים לי בטלוויזיה. ריהטתי, פיזזתי, חייכתי, ניקיתי, הראיתי.
ובאתי על שכרי.
