שוב זה קרה לי. כבר שלוש שנים אני מנסה לסור מהרגלי הקודמים, בגלגולי הקודם, בישראל. אני נשבעת, מבטיחה, על גבול הנודרת אבל הכל לשווא. נכשלת פעם אחרי פעם.
הבאה זה לא יקרה שוב……אני אנצח את השיטה…”. המוזיקה נחלשת ועוברת לאיזה מיקס מוטיבציה של אלישייה קיז ״וכמו מליסה, קרולין ופטרישיה….גם אני אזמין כבר עכשיו את כרטיסי הטיסה לחופשת הקריסטמס של 2021, וגם טיסות, מלונות, קידס קלאב, מסז׳ לתינוק המגודל, גרדן וויו או אושן וויו, קינג בד או טו קווינז, צ׳יקן או ביף״.
כל שנה, בערך בפברואר, אחרי עוד כישלון מוחץ, אני מתעשתת, קמה ומכריזה לקול תרועות ומוזיקת הניצחון של רוקי 17 ״ לא עוד….אני אכבוש את היעד…..בשנה
עקב אכילס שלי. אני מעולה בלפנטז על חופשות אקזוטיות, מעולה בלפתוח אקסל ולהתחיל שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה, לתכנן, לארגן, לקמבן חופשה מהסרטים שבה גם הקטנים מרוצים, המתבגרת לא מקטרת (הרשיתי לה להביא 3 מזוודות אקסטרה לארג׳ לטיול של יומיים וחצי), ואב ילדי אופטימי (הבטחתי לו 4 ימי בטן גב בסוף מסע הכומתה עם סולימאנה, הפיליפינית הענוגה. עדיין מתלבטת אם אחליף לו אותה בסולימן הקאווקזי השעיר, תלוי איך יתנהג).
אני אלופה בלדחוס 17 פעילויות שונות בלוח זמנים של פיל צולע. שום דבר לא יעצור אותי. לא טייפון (קצת גשם עוד לא הרג אף אחד) ולא ילדה בת שלוש בצבע ירוק זית, מקיאה בג׳יפ ליעד בג׳ונגלים בגוואטמלה (״נהגוס, תמשיך, אני רק מוציאה לה את הראש מהחלון שלא תלכלך את האוטו״). אבל ביישום והזמנה, נוט סו מאצ׳.
אז השנה הוא הקדים אותי ויזם. סבבה. שאפו. (לא, גם הפעם הוא לא יקבל מדליה…) ואני זורמת. כ״כ זורמת שאחרי כמה ימים שהבית הפוך, הכלים בכיור והילדים הולכים לבה״ס עם פיג׳מות כשהמחשב צועק הצילו, הוא ניגש אלי על קצות האצבעות.
״תגידי, יהיה קצת ים?״
״כן״, אני עונה בשקט.
הוא מכיר אותי. ״כמה?״
״מספיק״.
״אממממ״, הוא מכחכך בפחד ובצדק.
״כמו בגוואטמלה או יותר?״ הוא נזכר שבלו״ז הגיבושון שתוזזנו בין אנטיגוואה ליערות הגשם בשנה שעברה, אכן היה זמן ים. בדיוק 143 דקות. מסתבר שזה מספיק כדי להיסחף לקוסטה ריקה (כמעט) ולשחרר 783 תינוקות צבי ים לחופשי.
״עוד לא החלטתי״.
״אפשר לבקש משהו?״ הוא לוחש עם לחלוחית בעיניים וסנטר רועד.
אני מביטה בו במבט של ״בטח אתה יכול לבקש משהו, זה עולם חופשי בייבי, אבל כדאי שתיזהר ושזה יהיה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע אחרת כנראה שאחד מאיתנו-יבלה לילה סוליקו על הספה וייתכן שהמסאז׳ המתוכנן יעבור אלי, ובמקום הקווקאזי השעיר אחליף אותו לשבדי חסון״.
״נו״, אני מסננת.
״אממממ, אם אפשר, אבל רק אם מסתדר, אחרי הטיפוס להר הגעש שבו הקטנה (עוד מעט בת 4) תהיה לי במנשא (שהוא גם צ׳ימידן) על הגב יחד עם 13 קילו מים, עם 7 בננות, 9 במבה, תפוח (משהו ככה בריא להרטיב את השפתיים), אייפד, אייפון ודוקים (רק אם במקרה נצ׳תעמם בדרך), אפשר איזה 30 דקות מנוחה? ממש לא חייב בים, גם בריכה סבבה, את יודעת מה? לא אכפת לי סתם בחדר להרים רגליים אבל גם לא מאסט, אני אסתדר גם אם ישיבה בבית קפה או בעצם אפילו סתם בעמידה להישען על איזה קיר ליד השירותים הציבורים של הכפר 6 דקות שלמות. בסדר?״
הוא משפיל מבט כשעגלי זיעה עושים את דרכם על רקתו.
בסה״כ הכל הוא משתדל, באמת, אבל אם הוא חושב שהוא יצליח להתחמק מהסיור הארכאולוגי ב-3 אחה״צ ואחריו הבנג׳י המשפחתי ושניה לפני ההשכבות שייט שקיעה לראות דולפינים מעופפים…אז שיחפש.
״נראה, אני אנסה להשחיל את זה לתוכנית, אבל אני לא מבטיחה כלום הכל כבר מלא וחוץ מזה עוד לא דיברנו בכלל על זמן איכות שלך לבד עם הילדים״.
״בטח בטח״ הוא עונה מובס קמעה.
מה לא?! זה לא הוא שפנה אלי לפני כמה שבועות בדילוגים ואמר בואי ניסע קצת עם הילדים לראות עולם בערך שנה אחרי שכולם כבר סגרו את התכניות שלהם?! לא הוא שרצה משהו אתגרי, לא סתם בטן גב?! משהו אקזוטי לכלללל מהשפחה?! משהו מיוחד, מעניין, אבל רגוע עם טיפה מתח, שקט אבל ככה עם טיפה אדרנלין, משהו קרוב אבל לא מדי, משהו שכולל ים ויבשה, משהו חלק וגם פרוותי?! בקיצר משהו משהו. אין בעיה. רצית קיבלת. עשיתי הזמנות לדצמבר 2023. הכל כלול. גרדן וויו ואושן וויו, קווין וקינג, צ׳יקן וביף. וגם סולימן הקווקאזי.
