לפני שהגענו לפה גילי עשה שיעורי בית. כיתת רגליים ברחבי העיר, בדק באינטרטט ושאל חברים איפה המקום האידיאלי, הכי פרודקטיבי והכי מקושר לפתוח משרד בחוף המזרחי.
מצא ופתח.
עכשיו, מיומו הראשון פה (כמעט) הבחור קם מוקדם בבוקר (טוב….כי ליבי מעירה ואני עוד חורפת), פותח מחשב, מקליד חזק ובמהירות (אולי סתם מתחרה בגוגל דודל עם החבר'ה במשרד), מרכיב משקפים (לפחות נראה חכם יותר) ובורח למקלחת ברגע שאני לוקחת פיקוד. עושה שטיף קצר ועם פרצוף רציני אומר " אני רץ למשרד, לא מסוגל לעבוד מהבית, חייב להתרכז" ונעלם.
במהלך היום אני די מרחמת על עצמי בג'ינגול הילדים ומתאפקת לא להתקשר אליו 24 פעמים לקטר, לשאול, סתם לשמוע קול בצד השני – אבל יודעת שהוא עובד מאוד קשה, תקוע במשרד מעופש, באיזה שכונה מצוקמקת באמצע שום מקום, בטח אוכל ארוחת צהרים מאיזה מכונת אוכל שפעם אחרונה שרעננו את מלאי התפוציפס היה ב 1987. אז לא מציקה.
אבל היום ליבי ואני החלטנו לצאת מהשכונה השכונתית שלנו ולפרוץ לעיר הגדולה – לצ'פר את אבא ולהוציא אותו קצת להתאוורר. התלבשנו יפה, הכנו תיק לשנתיים (כן – צריך גם בגד כחול ארוך ספייר וגם ורוד קצר), ובנונשלנטיות (עם עגלה, תינוקת, תיק החתלה ותיק צד) ניסתיס לעצור מונית כשמוצץ תכלת מושחל על הקמיצה ביד שנשלפה למעלה.
נהג הודי חביב עצר (למרות שראה את כל הפקלאך ולא נבהל) וניסה לעזור לי – זאת אומרת לקפל את העגלה, אותי ואת ליבי לתוך המונית. ההצלחה היתה חלקית – אני וליבי התקפלנו בקלות אבל הטרנטה בת ה 9 לא…..כך שמה שיצא שעוברים ושווים ברחוב 14 איסט ראו היה מונית ניו יורקית צהובה ונוצצת עם נהג הודי מזיע, כשבמושב האחורי יושבת אמא ג'ינג'ית ששרה 'איטסי ביטסי עכביש' בקולי קולות (השיר היחידי שמרגיע את ליבי) לתינוקת מריירת שלועסת את ידיות העור הפרומות שתלויות מתיקרת המונית כשהבגאז' פתוח לגמרי ובו מקפצת לגובה עגלת תינוקות אפורה בגודל של סוס פוני, עם פעמונים ורדרדים.
הדרכנו אותו לכתובת המשרד ואחרי שיצאנו מהמונית מלוות בקללות הודיות שקטות – הרמתי את הראש. אתם מכירים את הקטע בסרטים כשסינדרלה מרימה את הראש ורואה את הנסיך על הסוס הלבן והמוזיקה עוצרת ויש כזה אפקט מהמצלמה שמסתובב סביבם ב 360? אז ככה זה היה רק עם ברודווי פינת רח 14 איסט.
יוניון סקוואייר.
שילוב של רשתות מותגים מובילות (אמריקן איגל, ספורה, סטארבקס) עם בוטיקים קטנטנים בשילוב של מותגי קוטור (מנולו, נינה ריצי, מייקל קורס). מסעדות סוף (בלו ווטר גריל, קופי שופ, יוניון סקאוור גריל) ופארק מהממם עם המון שולחונות וכסאות שפוזרו ע"י העיריה לרווחת המנשנשיםקוראיםרובציםבודקים מיילים.
כל רגשות הרחמים, אהדה, הערצה על העבודה הקשה במערה האפלה התמוגגו כלא היו והוחליפו אותם רגשות קשים של קנאה, הערצה ופרגון גם יחד. הולך ל'עבודה' עלק…..מה זה כל הטוב הזה???.
בטח יושב מסכן בקומה 20 של איזה בניין זכוכית מנצנצת שהשכירות בו כמה גרושים צופה על מרכז העולם מלמעלה ועל הנהרות המקיפים את אי הזניח וכשקצת הבטן מקרקרת או כשהגרון טיפ טיפה יבש חס וחלילה הוא לוקח מעלית סופר דופר שגודלה רק 20 מ"ר למסעדות פושטיות מלאות בזבובי הכרך . ממש רחמנות.
ועכשיו….מהר מהר לפני שהוא בא
הולכת לסמן "וי" על כמה חנויות ("וי"=ויזה) ולהתפעל ממממממקרוב מעוד כמה ("מממממ"=מסטרכרד).
שימו לב לאוכל בריאות!
5 מחשבות על “גילי עובד קשה”
קחי אותי חן!!!
חייבת שיהיה רשום בפרוטוקול, שלא אני מצאתי לו את המשרד 🙂 יש לי נקודת זכות עכשיו?
נראה לי שאת עכשיו כבר מוכנה לימי טיולים בעיר הגדולה. חושבת עליכם ממשרד באמת קצת מעופש, בשכונה מצ'וקמקת 🙂
איזה שווה פה, תמונות והכל!
אוכל טעים, ילדים אדומי שיער בפארקי מים, סוהו ועוד
מחר אני עושה קייטנת הורים לגיא ולעוד חברים מהגן.
בואו בהמוניכם!!!
*אני אמליץ בחום לכל המאותגרים/רות להגמל מהמייל ולעבור לפה. יותר שווה.
תחזיקו מעמד, ישראל מאחוריכם.
גוד לק!!!
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
חייבים לדבר עם גילי למצוא לך פה פרויקט!!